עוולות ואי צדק יכולים להשרות תחושת חוסר אונים וייאוש, אבל גם להפיק מאיתנו כוחות יצירה ומימוש שלא ידענו שמצויים בנו. סיפורם של אנשים שאזרו כוח לצאת אל הפועל
בתקופה שבה מידע על כל מה שקורה בעולם זורם אלינו באופן בלתי פוסק מציפות אותנו סטטיסטיקות על הכחדת מינים של בעלי חיים, על פליטים שעושים דרך ארוכה וקשה במלחמה על חייהם, על פשע והזנחה בשכונות או על סחר בבני אדם. רובנו פוגשים את המספרים הבלתי נתפסים, כמו 40 מיליון קורבנות סחר בבני אדם או מאות מינים של בעלי חיים שנכחדים מדי שנה, מתוך תחושת חידלון וייאוש, ובכל זאת מביא עימו הנהר העכור של הנתונים גם יוזמות חברתיות מעוררות השראה ותקווה המבקשות להציג פתרונות לבעיות מגוונות, ואינן נכנעות לתחושת חוסר האונים ההולכת ומתעצמת לנוכח הררי הצרות והכאב. לפניכם שיחות עם שלושה אנשים שהחליטו להישיר מבט אל עין הסערה ולעשות מעשה.
קוצ'ינטה – סורגות את דרכן
כשדידי מימון-קהן, פסיכולוגית קלינית ואמנית, חזרה לישראל בשנת 2008, הייתה זו התקופה שבה הגיעו הגלים הראשונים של פליטים מדרפור, אריתריאה וסודן. כפסיכולוגית עם רקע בטיפול בנושאי טראומה, פנו אליה מארגון ARDC (המרכז לקידום פליטים אפריקאים) – אחד מארגוני הסיוע השונים שקמו לאורך השנים בהעדר תמיכת הממשלה – והציעו לה להתנדב במקלט שהוקם למען נשים שברחו ממחנות העינויים בסיני. מתוך כ-30,000 הפליטים שהגיעו לישראל ממדינות אפריקה, כ-15% הן נשים. מימון-קהן הצטרפה לצוות המתנדבות כמטפלת. "היו נשים במצב של הידרדרות," היא מספרת, "ונשים שאין להן מושג מה זה טיפול פסיכולוגי; מהר מאוד הבנתי שזה לא מה שהן צריכות באותו רגע. למה להן לשבת מול מישהי זרה ולדבר על משהו רע שקרה להן בעבר? אין בזה שום תועלת כשהן במצב של הישרדות. הן חיפשו אוכל, בית, עבודה, ורצו שאעזור להן בדברים האלה, והבנתי שאני צריכה למצוא משהו שיעזור יותר."
היא חברה לאמנית נטשה מילר-גוטמן, ויחד הן חשבו על דרכים לעזור דרך אמנות ואומנות, והחלו לצייר עם הנשים במקלט גלויות וכרטיסי ברכה למכירה. משם הן עברו ליצירת מחזיקי מפתחות, ואלה נמכרו טוב יותר. הנשים נהנו מהעשייה, ומה שנמכר סיפק להן הכנסה שהייתה חיונית להן. וככה, בצעדים קטנים ודרך בניית הקשר בין הנשים, חשה מימון-קהן שמסתמן כיוון שייתן מענה לצורכיהן.
ב-2011, במהלך המחקר לדוקטורט שלה, פגשה מימון-קהן את עזיזה קידאנה – סיסטר עזיזה – נזירה אריתראית ואחות בהכשרתה שחיה בישראל. עוד לפני המפגש ביניהן, אספה סיסטר עזיזה כ-1,500 עדויות מקורבנות מחנות העינויים בסיני, ותרמה רבות להעלאת המודעות לנושא בארץ ובעולם, וב-2012 אף קיבלה על כך ציון לשבח ממשרד החוץ האמריקני. "סיסטר עזיזה שאלה אותי איפה המקום הזה שיש בו את הנשים האריתראיות? לקחתי אותה לשם, והיא אמרה: 'זה המקום שאני צריכה להיות בו. אני פה איתך.' מאז התחלנו לעבוד ביחד כמייסדות ומנהלות העמותה."
יחד הן המשיכו לחפש איך לפתח את אפשרויות היצירה והתעסוקה של הנשים במקלט. קשר שנוצר עם פועה לידז'ינסקי ז"ל, מייסדת בית הקפה פועה והחנות מעשייה, משוק הפשפשים ביפו, שמכרה עבודות של נשים נזקקות, הוביל להזדמנות מעניינת. לידז'ינסקי הציעה שהן יסרגו סלים, והיא תמכור אותם בחנות שלה. היא שידכה אותן עם מעצבת, שבאה ללמד אותן איך לסרוג סלים מחוטים ממוחזרים וגם סיפקה להן אותם. "התחלנו עם חמש נשים," מספרת מימון-קהן. "לאט לאט זה גדל, והיום יש לנו שש מנהלות, 100 עובדות בשכר ומעל 300 נשים שרשומות אצלנו." קוצ'ינטה, בטיגרינית "סריגה במסרגה אחת", הוא שם העמותה שהקימו, שהיא גם מעין עסק חברתי. "לא הייתה לי תכנית עסקית וידיעה של מה הולך לקרות, כל צעד הוא משהו דינמי; אנחנו מקשיבות לצרכים וממשיכות הלאה."
דידי מימון־קהן:
״היו נשים במצב של הידרדרות, נשים שאין להן מושג מה זה טיפול פסיכולוגי; מהר מאוד
הבנתי שזה לא מה שהן צריכות באותו רגע.
למה להן לשבת מול מישהי זרה ולדבר על משהו רע שקרה להן בעבר? אין בזה שום תועלת כשהן במצב של הישרדות״
הפעילות בקוצ'ינטה מתפתחת בדרך ייחודית. דוגמה לכך היא הספר שמימון-קהן וסיסטר עזיזה הוציאו יחד, בטיגרינית ובאנגלית, A Guide to Recovery for Survivors of Torture, כשהן משתפות את הנשים בתכניו ובתהליך הכתיבה וההפקה שלו. הזדמנויות מגיעות לקוצ'ינטה מכל מיני כיוונים. בין היתר פנה אליהן האמן גיל יפמן, והקשר הוביל למספר שיתופי פעולה שפתחו לפני הנשים הזדמנות חדשה: "זו הייתה ההתחלה של לצאת מהמדידות והדיוק של מוצרים, והן יכלו לבטא את עצמן דרך הסלים ודרך האמנות שלהן." באתר של קוצ'ינטה אפשר לראות קטלוג פרויקטים מרשים שהוצגו במוזיאונים שונים, ביניהם מוזיאון תל-אביב לאמנות, מוזיאון חיפה ואפילו בגלריה בניו יורק. הפרויקט הבא הוא חלק מהתערוכה אקסטרים שתוצג במוזיאון העיצוב בחולון, ובשנה הבאה הן ישתתפו בתערוכות בלוס אנג'לס, בקליפורניה ובשוודיה. מימון-קהן מדגישה: "הכול סובב סביב העלאת המודעות לנושא הפליטים, אבל גם מאפשר לנשים דרך לבטא את עצמן, לשקם את עצמן, להרוויח כסף ולהיכנס לעולם עם כבוד ועם שמחה בלב."
קוצ'ינטה היא לא רק מקום עבודה וסטודיו, אלא מרכז קהילתי של ממש שבו הנשים יכולות למצוא מענה לצורכיהן הרבים. במקום שבו המדינה כושלת ונוטשת את קהילת מבקשי המקלט קוצ'ינטה ניצבת לפני אתגרים רבים. היום, כשהנשים נמצאות בישראל כבר תשע שנים, הועבר המיקוד מטראומת העינויים שעברו בדרך להווה הקשה שלהן כאן. "יש אצלנו נשים עם מחלות מכל הסוגים, שלא יכולות לעבוד. עבודות של מבקשי מקלט הן עבודות פיזיות שמצריכות חוזק, והן לא יכולות לעבוד בהן הרבה שעות. יש גם אימהות חד הוריות שקשה להן; אז אנחנו כל הזמן מנסות לעזור להן להרוויח כמה שיותר."
מחסור במקורות מימון והצורך לגייס כאלה הוא אתגר בלתי פוסק של העמותה. אישה שסובלת מבעיות בריאות לא מקבלת קצבת רווחה, גם אם כושר עבודתה נפגע. לכן הנשים בקוצ'ינטה שמות דגש על ההתקדמות המקצועית של כל אחת ואחת. מלבד הכישורים היצירתיים והיצרניים שהן רוכשות, כגון תפירה, עיצוב ואומנויות שונות, הן לומדות גם לנהל עסק, להפיק אירועים ועוד. הנשים מתפעלות בעצמן את האירועים שיוזמת העמותה; בכל שבוע נערכים במרכז שלהן כ-20 טקסי קפה אריתראי ואתיופי, שבמהלכם הן מספרות עליהם, על חייהן ועל התרבות שבאו ממנה וגם על החיים שלהן בישראל כמבקשות מקלט. הרעיון הוא להמשיך להתפתח וללמוד ללא הפסק. לשאלה מתוך איזה מקום היא ממשיכה לפעול, מימון-קהן עונה: "אין אופציה אחרת, אז ממשיכות. אני בת מזל, כי אני עובדת במקום הכי מדהים, באמת, עם הנשים הכי מדהימות – גם המתנדבות, גם העובדות; כל נשות הקהילה. אנחנו עובדות על משהו שיצרנו יחד, אנחנו מבטאות את עצמנו בכל מיני דרכים. המטרה היא לשפר את החיים ואת איכות החיים, את ה-well being, לבנות חוסן קהילתי. אני אוהבת שנשים מתווכחות על השכר שלהן, על הכסף, כן! תעמדו על הזכויות שלכן."
מימון-קהן מסתכלת על ההתפתחות שעברה במבט לאחור. "זה לא שהפסיכולוגיה בעצמה לא עבדה. זה היה כל הסֶטינג, כל העניין שזו גישה מאוד מערבית. חשבתי שצריך למצוא מה נכון לנשים שאנחנו עובדות איתן, לא רק מה שאנחנו חושבות שנכון. יש לנו עובדת סוציאלית, ואני ועזיזה מקבלות הרבה נשים עכשיו, עוזרות להן בצורה קצת אחרת. הגענו להבנה איך אפשר לעזור בצורה שהיא לאו דווקא פעם בשבוע משלוש עד ארבע עם קופסה של טישו. עכשיו הן יכולות לבוא מתי שקוצ'ינטה פתוחה, ואנחנו תמיד שם לעזור להן. יש להן אמון בנו, הן מכירות אותנו הרבה שנים, הן באות עם מצבי חירום וכל מיני בעיות ואנחנו מקבלות אותן. אני ועזיזה קוראות לזה Bi-Cultural Therapy [טיפול בין-תרבותי; ש"ב], ויחד אנחנו מוצאות דרך לעזור להן."
קוצ'ינטה, שדרות הר ציון 104, תל אביב-יפו kuchinate.com
KitePride – הזדמנות להיחלץ ממעגל הזנות
טביאה אופליגר גדלה בפפואה ניו-גינאה, שם היו הוריה בשליחות מסיונרית. מאז ומעולם ידעה שהיא רוצה לעסוק בנושאים הומניטריים, ולכן ב-2011 הגיעה לכנס בנושא עבודה הומניטרית, שם שמעה הרצאה על סחר בבני אדם ובייחוד בנשים ובילדות שנמכרות לתעשיית המין. העניין הזה לא הניח לה; היא הרגישה שזה או להיות משותקת מולו או לפעול. באותה תקופה היא חיה בציריך שבשווייץ, ושם יצרה קשר עם ארגון המסייע לנשים בזנות. כמסאז'יסטית בהכשרתה היא רצתה להציע טיפולי מסאז' לנשים שנעזרות בארגון. כבר בפעם הראשונה, בעודה בדרך למשרדי העמותה, הפכו הסטטיסטיקות ששמעה בהרצאה למציאות: "הייתי עם התינוקת שלי במנשא, והדרך עברה ברובע החלונות האדומים של ציריך. אישה אחת יצרה איתי קשר עין והסתכלה על התינוקת שלי. היא התקרבה ושאלה אם היא יכולה לנשק את הראש שלה. היא הריחה מאלכוהול והייתה לבושה חשוף, אבל חיבקתי אותה ואמרתי לה שכן. היא נישקה אותה וסיפרה שיש לה שלושה ילדים משלה ושהיא לא יודעת איפה הם. היא הגיעה מברזיל, כי הבטיחו לה משרה משתלמת. היא נכנסה להיריון על ידי סרסורים ולקוחות, והכריחו אותה למסור את הילדים שלה. זה הרס אותי. כשהגעתי לארגון וסיפרתי להם מה קרה לי בדרך, הם אמרו לי 'ברוכה הבאה לחיינו, לעולם הזה'. ואני שאלתי אותם – אז מה אנחנו עושים?!" מאז החלה להתנדב, חיפשה דרכים לעזור לנשים ולגברים שנמצאים בתעשיית הזנות. הבעיה העיקרית צפה מהשטח בניסוח אחיד פחות או יותר: "אני פשוט צריכה עבודה אחרת אבל מי הולך לתת לי אותה? תראי את הקורות חיים שלי, אני זונה, אין לי מה לשים שם." ואז נולד אצלה הרעיון להקים עסק חברתי שייעודו המרכזי הוא להיות מקום עבודה לאותן נשים שרוצות ומוצאות את הכוח להיחלץ מהזנות, רעיון שזכה לתמיכתו של בן זוגה מטיאס.
כשהצטרפה כל המשפחה לנסיעת עבודה של מטיאס לארץ, גילתה אופליגר שישראל נחשבת נקודה מרכזית בסחר בנשים באזור. אז החליטו היא ומטיאס שזה המקום להגשים את הרעיון שלהם. לשאלה למה לא בשווייץ היא עונה: "בשווייץ בשביל להקים עסק חברתי הייתי בטח עדיין בלימודים. את צריכה את הניירות ואת המסמכים; הכול מאוד מקובע. כל החשיבה הסטארטאפיסטית הרבה יותר חזקה בישראל ובמיוחד בתל אביב." ב-2014 הם עברו לעיר: "פשוט האמנתי שזה יקרה, אנשים עזרו לי, והכול הוביל אותנו להגיע לתל אביב. זה ממש קשה להסביר. אני לא מאמינה בלבעוט בדלתות, אלא פשוט ללכת ואם יש דלת פתוחה להיכנס דרכה. אבל צריך לזוז. הגענו כל המשפחה, דיברנו עם אנשים, יצרנו קשרים ונפתחו עוד ועוד דלתות." כך התחברה אופליגר עם ארגונים מקומיים, השתתפה בשולחן עגול יחד עם נציגות האו"ם ולמדה על המקלטים שפועלים בארץ, והאתגר של מציאת פרנסה חזר על עצמו גם כאן. "כתבנו תכנית עסקית ועשינו קמפיין מימון המונים. הגענו בלי תכנית, אבל הדרך הובילה אותנו והדברים הסתדרו. האמונה בזה באמת אפשרה את זה. מאיפה הכוח שלי מגיע? אני באמת מאמינה באל, אני עושה מדיטציה, ואני מרגישה מה שאני צריכה לעשות." כדי שפרויקט כזה יהיה בר קיימא גם מבחינה מנטלית אופליגר מדגישה ש"אני לוקחת זמן לעצמי לשמור על איזון. המשפחה שלי הם מקום ראשון."
טביאה אופליגר:
״אנחנו נותנים הזדמנות לכל המצנחים השבורים שנזרקו ובעיקר הזדמנות נוספת לאנשים שמקבלים יחס של אשפה ונזרקים על ידי החברה. לעובדות ולעובדים יש הרבה הזדמנויות לצמוח בתוך העסק. הם רוכשים כישורי חיים וגם כישורים מקצועיים״
הם גלגלו כל מיני רעיונות לעסק, בין היתר בניית רהיטים ממשטחי עץ, ואז הגיעה אל אופליגר גולשת רוח משווייץ שמעצבת ומתקנת מצנחי רחיפה והציעה לה רעיון עסקי שפיתחה – תפירת תיקים ממצנחים שכבר אי אפשר להשתמש בהם. מצנחי רחיפה עשויים מחומר איכותי, וכשהם מתבלים, הם נזרקים לפח. בשימוש בחומר הגלם הזה הם גם עושים מִחדוּש (upcycling) וגם מספקים עבודה. כך קם KitePride. אופליגר מגייסת כספים גם היום, בעיקר משווייץ ומגרמניה, דרך כנסיות ואירועים והקהילה שלה שם. "הכול זה נס," היא אומרת, "אם אנשים סומכים עלייך מספיק בשביל לתת לך את הכסף שלהם. רוב האנשים רוצים להרגיש שהם עושים משהו, אז אם הם לא יכולים, כי יש להם עבודה ומשפחה, הם יכולים לתמוך בכסף."
KitePride יצרו קשר עם עמותות ומקלטים לנשים וגברים בזנות, ואלה מפנים לעסק את מי שמחפש עבודה. "אנחנו משלמים משכורות מהיום הראשון, בשביל שהם לא יצטרכו לחזור לחיי הזנות ובשביל שהם יוכלו להיות חופשיים ועצמאיים ולצאת מהחובות. אנחנו מצליחים לאפשר את זה בזכות התרומות, עוזרים להם עם החשבונות שלהם, עם חובות או עם טיפולי שיניים למשל." המוטו של KitePride הוא Second Wind for Kites and People. "אנחנו נותנים הזדמנות לכל המצנחים השבורים שנזרקו ובעיקר הזדמנות נוספת לאנשים שמקבלים יחס של אשפה ונזרקים על ידי החברה." לעובדות ולעובדים יש הרבה הזדמנויות לצמוח בתוך העסק. הם רוכשים כישורי חיים וגם כישורים מקצועיים, כמו עיצוב, תפירה, גרפיקה ושיווק, כל אחד לפי נטיותיו. כרגע מעסיקים בKitePride- שמונה עובדות ועובדים שיצאו ממעגל הזנות. העסק יכול להכיל עד 12 עובדים, ויש גם עובדת סוציאלית ואחראית על השיווק, ובנוסף מתנדבים ומתנדבות שמגיעים מכל העולם לשנת התנדבות בעסק. אין מסגרת זמן שמעבר לה מצפים מהעובדים ללכת לדרכם: "אנחנו רוצים שהם יצמחו בבטחה ובקצב שלהם. כל עוד הם צומחים ושמחים, אז הם נשארים. יש אנשים שהיו אצלנו שנתיים, וחלק המשיכו לדרכם אחרי שנה."
KitePride הוא מקום עבודה לכל דבר. אין תכנית לטיפול קבוצתי או משהו בסגנון. אבל העובדות יודעות שיש להן למי לפנות אם הן צריכות משהו. יש מספר סיפורי הצלחה של עובדות ועובדים שעזבו את העסק ופנו לדרך חדשה: אחד לומד עיצוב גרפי; מישהי אחרת לומדת פסיכולוגיה, והיא עכשיו מנטורית לאנשים במצב דומה לזה שהייתה בו. עובד לשעבר פתח סטודיו לאופנה, וזכה בפרס, ובמארס הוא יציג את העבודות שלו בתצוגת אופנה בתל אביב. עובדת אחרת לומדת קורס משאבי אנוש וראיית חשבון לצד העבודה ב-KitePride. "אבל לא הכול ורוד," מספרת אופליגר. "יש עובדות ועובדים שלא הצליחו לצאת עדיין [ממעגל הזנות; ש"ב] ועזבו את העבודה. בהרבה רגעים אני מרגישה מרוסקת, אני רוצה לראות שזה מצליח, אבל יש 40,000 נשים בזנות בתל אביב, ואני מצליחה לעזור רק למעט." בד בבד הם מתמודדים כל הזמן עם מחסור במשאבים ועם הצורך לרַצות ולשכנע תורמים שכל אדם שמשנים את מסלול חייו הוא עולם ומלואו. "אבל," היא מסכמת, "יש את הרגעים, אני קוראת להם נשיקות מגן עדן, כשאת מרגישה שמשהו טוב שוב קורה, ואת יודעת שאת בדרך הנכונה. וכן, עשינו טעויות, אבל יש כל כך הרבה ניסים בדרך, ואנחנו גם יודעים שאם יגיע יום שזה לא יעבוד יותר, נדע שבשביל האנשים האלה עשינו הבדל, וננסה משהו אחר. וזה מה שאני אוהבת פה בישראל ובתל אביב. אומרים לי: את כישלון רק אם לא ניסית, אבל אם ניסית ונכשלת זה רק ללמוד מטעויות."
KitePride, שוקן 11, תל אביב-יפו kitepride.com
TiME-This is My Earth – מתגייסים לעצור את הכחדת המינים
אחרי שנים של עבודה בארגוני סביבה, הובלת מאבקים סביבתיים ופעילות ענפה באקדמיה, הבין פרופ' אורי שיינס שצריך לחשוב על פתרון המשבר האקולוגי בדרכים חדשות. שיינס הוא איש סביבה ותיק. הוא עשה דוקטורט בזואולוגיה, חבר סגל בחוג לביולוגיה אבולוציונית סביבתית באוניברסיטת חיפה וחבר סגל במכללת אורנים ובמכון הערבה ללימודי הסביבה. הוא גם יו"ר מועצת המומחים בתנועה הירוקה ובעבר פעל בעמותות ובארגוני סביבה רבים. בין היתר היה ממובילי המאבק נגד כביש חוצה ישראל. כמו פעילי סביבה רבים, הוא רואה איך למרות כל הפעילות וההתמדה במשך השנים, המצב רחוק מלהשתפר. השטחים הפתוחים בישראל ובעולם הולכים ומצטמצמים. "אני מסתכל על העולם, והוא נחרב לי בין הידיים. כל מה שאני עושה, כל מה שמאות אלפי אנשים אחרים עושים, ארגונים, ממשלות, אנשים בודדים, לא עובד. אנחנו בקצב הכחדה מטורף. מדי יום נכחדים מינים."
נראה שהידיעה הזו לא מרפה ממי שרואה לאורך זמן איך המצב מחמיר. לאור זאת החליט שיינס שהוא צריך למצוא פתרון אחר. "אז התחלתי לחשוב: 'רגע, אם זה לא עובד, אז למה אני בכלל עושה את זה? משהו פה לא נכון.' התחלתי לחשוב אידיאלית: 'נגיד שהכול היה טוב, והייתי פועל, מה נכון לעשות?' ואז התחלתי לכתוב למגירה מה הייתי רוצה שיהיה אידיאלית."
שיינס החליט לבחון את הבעיה כמו מדען, וניסה לעשות סדר בעניינים: "מה הבעיה הכי גדולה? מה האיום הכי גדול על מגוון המינים בכדור הארץ? הרס של שטחים פתוחים. יש עוד – יש מינים פולשים, יש זיהום ודיג וציד והתחממות גלובלית. יש הרבה דברים שגורמים להכחדת המינים, אבל הדבר הכי גדול בעוגה הזו זה ההרס של שטחים, והחלטתי לנסות להתמקד רק בזה. השאלה הייתה איפה להתחיל. למזלי הגדירו כבר לפני הרבה שנים את המושגBiodiversity Hotspots ("נקודות חמות" של מגוון ביולוגי), וארגון שמירת הטבע ה-IUCN (International Union for Conservation of Nature) הגדיר שטחים מסוימים בעולם כ- hotspotsכאלה. אלה אזורים שיש בהם מגוון ביולוגי עשיר, והם נמצאים תחת איום גדול. הם ציירו מפה של העולם עם כל המקומות האלה. פתאום אפשר לנהל את הבעיה. לא מדובר על כל כדור הארץ; אני יכול לעשות מעשה מאוד טוב אם אציל את השטחים האלה." הוא המשיך לחקור את נושא השטחים הפתוחים, וגילה שלמעלה מ-50% מהם נמצאים בידיים פרטיות. "זה הדליק לי נורה. אם זה בידיים פרטיות של אנשים, אז אפשר ללכת לקנות את זה." דווקא מהמקום שעלול להיות כה בעייתי במקרים רבים – שטחים פתוחים שמגיעים לידיים פרטיות שמנצלות את אוצרות הטבע ופוגעות בסביבה – ראה שיינס את הפתרון ההפוך. אם אפשר לקנות פיסת יער באמזונס כדי לבָרֵא אותה לצורך גידול בקר, אפשר לקנות אותה דווקא כדי לוודא שזה לא יקרה. שיינס המשיך לגלגל את הרעיון, לכתוב אותו למגֵרה, ומדי פעם הציע אותו לאנשי סביבה ולארגונים; אפילו אנשים מהאו"ם הוא ניסה לעניין, אבל בדרך כלל לא קיבל מענה. "הרגשתי שזה בדיוק הדבר הנכון לעשות, ולא היה לי זמן להתעסק עם זה. הייתי ראש חוג באקדמיה, הקמנו את התנועה הירוקה – המפלגה הירוקה, וזה היה נורא חשוב; כל פעם משהו אחר בער לי בעצמות ודחק את העיסוק שלי בזה."
ואז ב-2015 הגיעה ההזדמנות. שיינס יצא לשנת שבתון בארצות הברית והחליט שזה הזמן להוציא את הרעיון לפועל. הוא פיתח את עקרונות היסוד שחשב שצריכים להנחות ארגון כזה והחל לגייס אנשים שיעזרו לו. השותף הראשון שלו היה פרופ' אלון טל, פעיל סביבה ידוע, שהיה בעצמו קצת ספקן בתחילת הדרך. "אמרתי לו: 'בוא נעשה ניסיון. נקים את הארגון עצמו לא בדרך הרגילה של לפנות לתורמים, אלא דרך גיוס המונים. אם נצליח להלהיב את ההמונים, אז סימן שיש גם בסיס לארגון הזה שכולו מבוסס עליהם." הם פנו לאתרIndiegogo . היו להם חודשיים לגייס 25,000 דולר, ואחרי עבודה קשה ומאומצת הם הצליחו לגייס אף יותר. "חשבנו שאולי יש משהו ברעיון הזה שבאמת תופס את האנשים," נזכר שיינס. כך נולד הארגוןTiME – This is My Earth .
האידיאל שעומד בבסיס המודל שפיתח שיינס עם שותפיו, מעבר לפעולה של הצלת השטחים, הוא טיפוח תודעה סביבתית. הוא רואה את TiME כארגון חינוכי. "חשבתי, מה חסר? חסר העולם. יש קבוצה של משוגעים בעולם שמתעניינת בשמירה על הטבע וזהו. הם עוסקים בזה. וזו קבוצה לא גדולה בסך הכול. המטרה שלי היא להגיע לשיתופיות מרבית, להגיע למיליוני אנשים בעולם שיהיו מעורבים בשמירה על הטבע." לכן TiME בנוי כך שכל אחד יכול להיות חבר בארגון בתרומת מינימום של דולר אחד, ולכל חבר יש קול אחד, שווה לשאר החברים, ללא קשר לגובה התרומה שלו. זאת ועוד, כספי התרומות מוקדשים אך ורק לרכישת שטחים ולא למשכורות או לכל הוצאה אחרת שיש לארגון. רשימת השטחים האופציונליים לרכישה מגובשת בידי ועדת המומחים של הארגון, והשטח שמחליטים לרכוש נבחר בהצבעת החברים. כך חברי TiME יכולים להיות בטוחים שכספם וקולם באמת משפיעים במישרין על פעולות הארגון. שיינס מדגיש שיש עוד ארגונים שרוכשים שטחים מאותה סיבה, אבל את TiME מייחד העיקרון הדמוקרטי של הארגון, שיתופיות מרבית. כדי לתחזק את התשתית הניהולית שלTiME פונים לקרנות בינלאומיות שתומכות בפרויקטים חברתיים.
חלק מהשינוי התודעתי הוא בתחום החינוכי, אומר שיינס: "אני רוצה בסופו של דבר להגיע לילדים. זה מה שחשוב לי בארגון הזה. כמעט יותר חשוב לי מהקנייה של השטחים – להגיע לדור הבא. אני חותר לכמה שינויים תודעתיים, וזה השינוי הגדול שאני רוצה לעשות, שינוי תודעתי שגם אני הקטן יכול לתרום ולהשפיע ולא לתת לדברים לעבור לידי, אלא להפך, להצטרף לעגלה ולעשות שינוי. אני מתרגש כשאני חושב על זה עכשיו."
פרופ' אורי שיינס:
״מה האיום הכי גדול על מגוון המינים בכדור הארץ? הרס של שטחים פתוחים. אלה אזורים שיש בהם מגוון ביולוגי עשיר, והם נמצאים תחת איום גדול. בארגון שמירת הטבע הבינלאומי ה־ IUCN ציירו מפה של העולם עם כל המקומות האלה. פתאום אפשר לנהל את הבעיה״
עוד שינוי תודעתי ששיינס מקווה לקדם דרך העבודה של TiME נוגע לקהילות המקומיות באזורי השימור, בעיקר במדינות לא מערביות. השטחים שהארגון קונה בעזרת החברים לא נשארים בבעלותו. גם זה מרכיב מהפכני בגישה שלהם. "יש הסכמים עם הארגון המקומי. ועוד הסכם בין אותו ארגון לקהילה המקומית; האדמה שייכת לקהילה, והיא צריכה לתכנן באילו דרכים לשמור על השטח. חקלאי פרואני שיש לו שטח יער גדול, אם הוא לא ימכור ל-TiME, הוא ימכור למישהו שיכרות את היער. פשוט ככה." בכך קורא TiME תיגר על צורת חשיבה שכיחה בעולם המערבי האומרת שלאזרחי מדינות לא מערביות, שיש בהן אוצרות טבע, לא אכפת מהטבע, אלא רק לאנשי העולם המערבי "המפותח". מודל הפעולה של TiME מטבע מהותו מקנה לתושבי הקהילות, במקומות שבהם נרכשים שטחים, אוטונומיה לשמור עליהם ולנהל אותם בדרך שמתאימה למארג החיים המורכב המתנהל בהם. שיינס מדגיש: "הקהילה המקומית רוצה לשמור, והרעיון הוא שהשטחים נשארים שלהם, והם אחראים ופועלים, ואנחנו שם רק בשביל לעזור להם. זה מבחינתי שינוי מאוד מאוד חשוב, שינוי תודעתי של העולם המערבי."
השטח הראשון נקנה באמזונס בצפון פרו ב-2016 בתמיכתם של למעלה מ-2,000 תורמים. אלה 800 דונמים של יער שהם גם בית הגידול של הקוף שנקרא צמרן צהוב זנב שנמצא בסכנת הכחדה, "קוף שלפי המספרים שלו אמור להיכחד תוך עשר שנים והנה אולי אנחנו עוזרים לו לעוד שנה עוד שנתיים ואולי יותר. אם עכשיו הייתי ילד שתרם דולר, הייתי מאושר; אין לזה מחיר," אומר שיינס. שטח נוסף נקנה בפרו ב-2017, והשטח הבא יהיה באי בליז. כל הפרטים על השמורות נמצאים באתר הארגון.
TiMEמשתף פעולה עם משרד החינוך שממליץ עליו כעל כגוף חינוכי. ב-24 בדצמבר ייערך בכפר סבא כנס טיים בקהילה ובחינוך, למורים ולאנשי חינוך. TiME הוא ארגון בינלאומי שיושב בישראל. בוועד המנהל חשוב הייצוג של כל יבשת וייצוג מגדרי ואתני נרחב. גם בוועדה המדעית ניסו לשלב ככל האפשר את המגוון האנושי והתרבותי. שיינס מדגיש: "אנחנו מאמינים בזה. אני איש של מגוון מינים, אני מאמין בחוזק שיש למגוון."
בפגישותיי עם האנשים האלה ניסיתי להבין מה גורם למישהו לקום ולעשות מעשה, לחשוב מחוץ לקופסה ולמצוא פתרון חכם וחדשני לנושא חברתי, או איך יוצאים מדרך החשיבה הממסדית ומאפשרים לרעיונות חדשים לצמוח. נראה שיש איזשהן תכונות או נסיבות חיים שמייצרות את הכוח והאמונה שאני הקטן יכול או יכולה לשנות. כל אלה שדיברתי איתם הזכירו את האמונה ששינוי אפשרי, אמונה בדרך ושהם עושים את הדבר הנכון. אבל האמונה אינה מנותקת מהמציאות, אלא מתחברת אליה ממקום של ראיית המורכבות והכרה בה, מתוך התבוננות מעמיקה בצרכים ובאפשרויות המציאותיות והפעולה לאורם. ויש עוד מספר דברים שאי אפשר בלעדיהם: העזרה של האנשים ש"נדבקים בחיידק" ומצטרפים או של אלה שתומכים בדרך; העשייה המשותפת ועבודת הצוות; העושר שמביאים החיבורים בין מומחים ומתעניינים מתחומים שונים; המסר שזועק מכל אלה – את לא לבד! מהפכת האינטרנט והרשתות החברתיות פותחת לפני האנושות הזדמנויות חדשות של שיתופי פעולה; פרויקטים במימון המונים מאפשרים לבחור במי תומכים וכמה מוכנים להשקיע, ובכך מאפשרים לרעיונות חדשניים להתגשם ולהפוך למציאות. זה מתחיל מאדם שמחליט ועושה מעשה, אבל כפי שטביאה אופליגר חזרה ואמרה בשיחה שלנו, זה בנוי על כתפיהם של רבות ורבים שפוגשים בדרך.
