לגופו של עניין

בעיקרון אני חושבת שהגוף שלי, זה שאני רואה פתאום במראה או באיזה חלון ראווה מזדמן, הוא תקלה טכנית. מה לו ולחתיכה שומטת הלסתות, שגרה בתוכו, הצועדת על שטיחים אדומים לפחות אחת לחודש, כובשת לבבות, מקיפה את העולם באצילות נפש אלגנטית, ומבקשת להציל את האנושות מעצמה. בדמיוני אני סופרוומן, משוחררת מכוח הכבידה, מכבלי הגוף, מהפיזיות התובענית, ונמצאת בו"ז במקומות שונים בעולם, מתקתקת משימות הרות גורל – לוחשת על אוזנו של רודן מטורף והופכת אותו באבחה אחת ללוחם זכויות אדם דגול, מצילה נשים באפגניסטן ובסודן, פותרת את בעיות המים באפריקה ומנקה את האוקיינוסים מהניילונים שהורגים את הדגים. ואף שאני אדם מפוכח ובוגר בחלקים נרחבים שלו, הפנטזיה הזאת משרה עליי למרבה הפלא איזו תחושת נועם. אולי זאת אחת התרופות היעילות להורדת לחץ הדם והסטרס.

הגוף הוא אחד ממושאי ההתעלמות הנפוצים בעולם. רוב הזמן רובנו מתכחשים אליו, מתעלמים מקיומו, לא שומעים את זעקתו ושוכחים שהוא מאפשר לנו את כל מה שאנחנו. ההאחדה וההסללה שמקלות על הממסד לתעל בני אדם לפי צרכיו מקלות גם עלינו בני האדם, הורים ומורים, לתעל לכיוונים מסוימים את הנפשות המפרפרות שאנחנו מופקדים עליהן, להדביק להן תוויות ולגרום להן להתעצב בצלמנו כדמותנו, גם דמות הגוף. לא זוכרת את שמה של המורה לריתמיקה, צפודת המראה, שאמרה לאימא שלי שזה לא מתאים לילדה, אבל זוכרת שהיא אמרה את זה. היא הייתה אחת מאבני הפינה בעיצוב דימוי הגוף שלי, בסכסוך המתמשך שלי איתו ובתחושת הזרות וההתנכרות שלי כלפיו. כפי שתראו, בהמשך הגיליון אני ממש לא היחידה. ובכל זאת יכולה לומר שעם השנים משתנה במקצת הנפח שהוא תופס במרחב ההוויה והתודעה הפרטי שלי. הגוף הוא סוגיה כבדת משקל גם בדתות ובמסורות השונות. "זה נושא ענק!" אמר אחד המרואיינים בכתבה שבה נפגשנו עם חוקר יהדות, נזיר נוצרי שהוא גם פסיכולוג יונגיאני ושייח'ה סופית. 

מעטים (לפי תחושת הבטן שלי; לא בדקתי סטטיסטית) הפכו אותו למרכז חייהם – מאתגרים אותו עד הקצה, הופכים אותו מעבדה לחקר ביצועים ולחקר כוחות הנפש והרוח. כשאותם מעטים התחילו (על כמה מהם תקראו בהמשך), לא היה להם מושג כמה אפשר להרחיק לכת; אבל כשהם הגיעו למה שדימו שהוא קצה גבול היכולת, גילו שאפשר עוד ועוד ועוד. כבטטת כורסה מצויה גיליתי גם אני באקראי כמה גבול היכולת רחוק מהקו שסימנתי בעיני רוחי. לאחרונה, בכורח הנסיבות – גיליון רודף גיליון – מצאתי שגם אחרי 15, 20, 30 שעות עבודה רצופות, הרוח יכולה למצוא מעיינות של התחדשות ולהזרים לגוף ולמוח אנרגיה טרייה. כבר בבית הספר לימדו אותנו שנפש בריאה בגוף בריא, אבל רק בעשורים האחרונים התברר עד כמה אירועי הנפש נטמעים בתאי הגוף ושאם רוצים לרפא את הנפש ולשחרר את עצמנו ממצבי פוסט טראומה, לא מספיק להתייצב אחת לשבוע אצל הפסיכולוג, אלא חייבים לעבור ממש דרך הגוף, כדי לשחרר את אחיזתו בטראומה. גם על כך תוכלו לקרוא בהמשך הגיליון וגם על להקת המחול ורטיגו ועל מסעה המרתק חוצה הגוף והרוח, מהעיר אל הכפר האקולוגי, מהלבד לקהילה מתהווה, יוצרת ומשתנה. עוד תוכלו לקרוא על יחסי זוגיות שחצו את מחסום הדעות הקדומות ושוב עוררו אצלי מחשבות בנוגע למנעד המצומצם שאחנו מאפשרים לעצמנו.
בהקשר זה רוצה לחזור לרגע לגיליון הקודם שעסק בפוליטיקה, ולבקש ממי שנרתע מראש לשוב ולקרוא בו, כדי לראות אפשרויות של פוליטיקה אחרת. ורוצה לומר גם שהכול פוליטי, גם תפיסת הגוף שלנו ויחסנו אליו. שבה ומזמינה אתכם לבקר בדף הפייסבוק שלנו (facebook.com/AltLife.il), ולהעלות שם תובנות, תגובות, רעיונות ובכלל. ניפגש בגיליון הבא על המרכבות המסיעות אותנו לריפוי התודעה ולהרחבתה.

חתימה-חוה-רימון
חוה רימון עורכת חיים אחרים

חוה רימון

חוה רימון היא עורכת, מתרגמת מנחת סדנת הכתיבה חומר נפש ועורכת המגזין חיים אחרים

הקודם

דבר העורכת – גיליון פוליטיקה

הבא

כשטראומה פגשה גוף

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן