מה עושים במדינה ענייה שיש בה 14 מיליון תושבים ו-12 פסיכיאטרים? זה הפתרון שמצא ד"ר דיקסון מזימבבואה
ערב אחד ב-2006, קיבל הפסיכיאטר דיקסון ציבאנדה מזימבבואה שיחת טלפון מחדר המיון שנמצא כ-200 קילומטר מביתו. הרופא שמעבר לקו סיפר לד"ר דיקסון שאריקה, המטופלת שלו, מאושפזת במיון לאחר שנטלה מנת יתר של תרופות; ואף שכרגע היא בסדר, עליה לעבור אבחון ולקבל טיפול פסיכיאטרי מתאים.
ד"ר דיקסון סיכם עם הרופא מהמיון שברגע שאריקה תשוחרר, היא תעלה על אוטובוס ביחד עם אמה ותגיע אליו לטיפול. אבל אריקה מעולם לא הגיעה. במקום זה הוא קיבל שיחת טלפון מהאם, שבה התבשר שאריקה התאבדה; היא תלתה את עצמה על עץ המנגו בחצר ביתה. כששאל למה לא הגיעה אליו אריקה מיד עם שחרורה, כפי שסוכם, ענתה לו האם שפשוט לא היו להן 15 דולר, עלות הנסיעה אליו לקליניקה.
הייתה זו שיחה מטלטלת בשביל ד"ר דיקסון, תחושת חוסר אונים תהומית לנוכח מציאות בלתי אפשרית, שבה 12 פסיכיאטרים משרתים כ-14 מיליון תושבים. איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שמספר כה זניח של פסיכיאטרים יוכל להעניק טיפול ראוי לאוכלוסייה כל כך גדולה? הפתרון המתבקש – להשקיע משאבי זמן וכסף במאמץ להגדיל די הצורך את מספר הפסיכיאטרים במדינה – היה לא מעשי. פתרון כזה דורש שנים רבות ומשאבים עצומים.
הצורך הוא כידוע אבי כל המצאה או יצירתיות. המצוקה של ד"ר דיקסון הובילה אותו לתובנה שבזימבבואה יש הון אנושי, הנמצא במספרים גדולים בכל קהילה ברחבי המדינה. הוא הבין שניתן לרתום אותו לטובת הרווחה הנפשית של חברי הקהילות, אף שאין לו הכשרה פסיכיאטרית. הוא חשב על הסבתות – נשים מוכרות ומכובדות בקהילתן, עם ניסיון וחכמת חיים, זמן פנוי, יכולת הכלה וסבלנות.
כך הגה ד"ר דיקסון והקים רשת לאומית של נשים מבוגרות המציעות לנזקקים ליווי ותמיכה נפשית. נשים אלה עוברות הכשרה ומקבלות תמיכה שוטפת, בעיקר באמצעות הרשת הסלולרית (יותר מ-90% מהאוכלוסייה בזימבבואה מחוברים לרשת). הסבתות מדברות עם החולים, מתעניינות בשלומם, מחזקות אותם ומלוות אותם בתהליך החלמתם.
ספסל הידידות
הפתרון של ד"ר דיקסון הוא פתרון של כלכלה משתפת, שאחד ממאפייניה המרכזיים הוא שימוש במשאבים נגישים, במקרה זה קהילת הסבתות, כדי לתת מענה לבעיות ולאתגרים. מאפיין אחר הוא שיש קהילה של אנשים או ארגונים, שאינם מהממסד, הפועלים בזירה המשתפת (או המרחב המשתף), והם אלה המייצרים את הערך שנוצר בה, ושוב במקרה זה קהילת הסבתות.
ב-2006 הוקמה קבוצת הסבתות הראשונה. כיום, עשור ויותר מאז יצא לדרך המיזם של ד"ר דיקסון, יש מערך פעיל של מאות סבתות, הנפגשות מדי יום על ספסלי הידידות הניצבים מסביב למרפאות ברחבי המדינה. בשנה החולפת בלבד זכו יותר מ-30 אלף איש בזימבבואה לטיפול על ספסלי הידידות.
מחקר שערך ד"ר דיקסון ופורסם בירחון רפואי מכובד העלה ש"תרופת הסבתא" לטיפול בדיכאון הייתה אפקטיבית מזו של הרופאים המוסמכים. עוד העלה המחקר שהודות לחיבור בין חכמת זקנות השבט למערך שירותי הבריאות המוגבל שמציעה המדינה, ירד פלאים מספר מקרי ההתאבדות והתעצם החוסן החברתי.
מה ניתן ללמוד מסיפור מעורר השראה זה? אמנם מדובר בסיפור הצלחה יוצא דופן, שקשה להעתיקו, אבל אם נשכיל להבין את דרך החשיבה השיטתית של הכלכלה המשתפת, ניתן בהחלט להתגבר על אתגרים הנראים לעיתים קרובות בלתי עבירים.
הכלכלה המשתפת במיטבה מייצרת פתרונות יצירתיים, לעיתים במצבים שבהם נדמה שאין בנמצא די משאבים ויכולות. החשיבה השיטתית שעומדת מאחוריה בנויה להתמודד עם סוג כזה של אתגרים על בסיס מספר מיומנויות ושיטות שניתן לפתח וליישם; למשל: פיתוח מיומנויות מיפוי וזיהוי של משאבים, יכולות ונכסים המצויים במרחב, שניתן לרתום ולרשת אותם, כדי לספק פתרונות. הכלכלה המשתפת מתייחסת לכלל המשאבים ואינה מתמקדת רק בהיבט הכספי הישיר, ולכן מאפשרת לפתור את מה שנחשב בלתי אפשרי בחשיבה המקובלת. לדוגמה: אילו היינו מבקשים להכשיר מאות אנשי טיפול בפריסה כלל ארצית, ועוד אנשים כאלה שמלבד רזי המקצוע מכירים ומוקירים את התרבות והקהילה, היה עלינו להקים מערך לוגיסטי יקר ומסורבל שהיה דורש משאבי זמן וממון ושהצלחתו הייתה מוטלת בספק. המערך שהוקם בזימבבואה נשען על הקיים: רשת מרפאות, רשת טלפונים והחשוב מכול – רשת של סבתות שהחיים הכשירו אותן; הן מקובלות בקהילתן, ומתגלות במלוא עוצמת הרכות.
על פי המחקר, איכות הטיפול של הסבתות אינה נופלת מזו של אנשי המקצוע ובמקרים רבים עולה עליו. מה שמתחיל בספסל הידידות גולש לתוך החיים בצורה טבעית ואותנטית. אופן החשיבה החדש, המחבר ומקשר במקום שבו הפרדנו והפרטנו, מביא מזור במישור האישי והחברתי, ומכפיל עשרות מונים את ההשקעה הכספית במישור הכלכלי.
צריך להעז לחשוב ולפעול באופן שיטתי כדי למצוא את המשאבים ואת היכולות, את אותן "סבתות" הנדרשות לשם התמודדות עם האתגרים הבלתי פתירים לכאורה, המוצבים לפתחנו כאנשים וכחברה. סיפור הסבתות ממחיש היטב שאפשר לבנות מערכות יחסים המבוססות על הכרה והוקרה והרותמות את השפע והטוב האנושי כדי להרעיף על החברה השפעה מבריאה. יש הרבה רצון טוב ויכולות שהמערכת לא מחשיבה ולא מעריכה, נכון לעכשיו. אנחנו לכודים במערכת יחסי ספק-לקוח המצמצמת הכול לשורה תחתונה של כסף, ויוצרת תחושת חוסר וחוב, במקום להיעזר באותן "סבתות" תורמות ומיטיבות.
