איך נוצר הזמן בתפיסת המקובלים ומה הקשר לסמלי הלינגאם והיוֹנִי המזדווגים בהודו? הבנה חדשה ומפתיעה של יסודות הזיווג בין הזכרי לנקבי בקבלה ובהינדואיזם
מעבר מעָשׂוֹר אחד לבא אחריו מלווה תמיד במחשבות על הזמן בכללו ועל האופן שבו הוא נתפס בחיינו הפנימיים. ברשימה זו אנסה להבהיר את מחשבותיהם של המיסטיקנים שקישרו לשאלות מגדריות את הדיון במהות הזמן. כפי שנראה, מחשבות אלה אינן מיוחדות למיסטיקה היהודית, ואפשר יהיה לזהות את מקבילותיהן אצל מיסטיקנים בתרבויות אחרות.
לא יהיה זה חידוש גדול אם אומר, שלפי תפיסת המיסטיקנים הזמן שייך למה שנברא בעולמנו, והאלוהות עצמה ודאי איננה מתקיימת כמונו בתוך מערכת הצירים של הזמן. כדי לבטא את המֶשֶך הזה, שאיננו כלול בתוך הזמן, משתמשים במילה נֶצַח, המצביעה על האינסוף, על מה שניצב מחוץ למערכת הזמן המוכרת לנו.
את המקובלים שעסקו בסודות הבריאה הטרידה השאלה כיצד השתלשלה מתוך הַנֶּצַח (שהם כינו לעיתים "אַיִן") מערכת הזמן שבתוכה חי האדם. על כך הם השיבו: דרך מערכת הספירות (שאפשר לראות בהן ישויות רוחניות אלוהיות) שהשתלשלו מהנצח מדרגה אחר מדרגה. תהליך השתלשלות זה אל תוך הזמן גרם גם להשתלשלות אל תוך החלל, הַמרחב; שכן רק בתוך גבולות הזמן והמרחב נוצרות צורות החיים.
תפיסה זו של המקובלים הניחה הנחה נועזת: שהאלוהות מקבלת בתהליך השתלשלות זה מהעולם הגבוה אל הנמוך צורת אדם בעל גוף; צורה זו של האֵל היא אמנם "אור" טהור וזך (ברוח מה שאנו מכנים לעיתים גוף אסטרלי, גוף רוחני או כינויים דומים), אבל המקובלים התעקשו לומר שלצורה זו יש איברים, המקבילים לאיברי האדם המוכרים לנו, ולצורה רוחנית עליונה זו הם קראו "אדם קדמון".[1] מכאן נובע, כפי שכתב גרשם שלום, שבמידה שניתן למיסטיקן להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה ולחזות באֵל, הרי מה שיתגלה לו יהיה בצורת אדם קדמון.[2] ולמעשה אין לתהות על כך, שהרי מבחינת המיסטיקן עצם קיומה של היד או הרגל האנושית הוא פלא מוחלט, ומשום כך מובן שמנקודת ראות זו היד או הרגל האנושית הן לא תבניות מקריות גרידא – שנוצרו כך או אחרת אך ורק בגלל הצורך בהן בעת מהלכי ההתפתחות של האבולוציה – אלא אדרבה, תהליכי היווצרותן (תהליכי יצירה שהם כשלעצמם פלא עצום) הם שיקוף "תחתון" של צורת יד או רגל "עליונה" בעולמות הגבוהים.
ואולם כעת יהיה עלינו להבין שלאור תשובה נועזת זו של הקבלה, כל מהלך ההשתלשלות מהאלוהות אל העולמות שנבראו הוא לא רק אירוע חד-פעמי שקרה ברגע מסוים בהיסטוריה, אלא אירוע שקורה ללא הרף בכל רגע ורגע.[3] ואם כן, הרי שאפשר לזהות את מהלכי הבריאה הראשוניים, השבים וחוזרים על עצמם, באספקלריה המוקטנת של עולמו הפנימי של האדם: בנפשו וברוחו. ואם נשאל מדוע בדרך כלל איננו נחשפים לתהליכים אלה, יענה המיסטיקן שעיני הבשר של האדם הרגיל מכוסות בְּדוֹק המסתיר מאיתנו את האמת, אבל מי שהאגו שלו נשר יוכל לראות אותם בנקל.
ספירת הבינה מגיחה מתוך ספירת החכמה
עתה נתמקד באחד השלבים הראשונים של השתלשלות הספירות לאור תורת הקבלה. שלוש הספירות הראשונות הן כתר, חכמה ובינה. נדלג על השתלשלות הספירה הראשונה מהכתר אל החכמה, שאינה מעניינו כרגע, ונעבור אל המהלך השני, של השתלשלות הבינה מהחכמה. גרשם שלום מדגיש בדבריו (שם) על הספירות, שהנקודה המרכזית שעל המעיין בתורת הקבלה להבין היא, שהמקובלים מבחינים בין כוח משפיע-זכרי (כלומר מעניק) לכוח מקבל-נקבי. הכוחות הזכריים מתוארים בספר הזוהר בסימבוליקה פאלית ברורה. בזיווג בין הזכרי לנקבי מתממש מה שמכונה בלשון חוקרי הדתות – המבחינים באלמנט זה במיתוסים של עמים רבים – Hieros Gamos (הזיווג השמימי הקדוש).
לאור הבנות אלה נוכל להתמקד עתה בנקודת המעבר, שעליה הצביעו המיסטיקנים, מהנצח אל יצירת הזמן במהלכי השתלשלות הספירות, וכאמור ניתן ללמוד על העולמות העליונים מתוך התבוננות בעולמנו הפנימי. במאמר מרתק העוסק בכך מסביר אלעד ליסון את עמדת המקובלים. הוא כותב שבספירת החכמה אנו חשים ב"הבזק של הבנה, מעין סוג של התפרצות מידית", מה שהיינו מכנים היום תובנה (insight). לעומת זאת בבינה אנו חשים שאנו בתוך "תהליך הדרגתי של בירור והסקת מסקנות".[4] ההבדל בין התעלות רוחנית לדרגת החכמה לבין ההתעלות לדרגת הבינה הוא בכך שהראשונה כה סוחפת, עד שההארה המידית שלה "מבטלת את החסרונות [והם כולם נעלמים באחת; א"ק] כלא היו". לעומת זאת ההתעלות לדרגת בינה "היא בהתוודעות לתהליך הדרגתי של תיקון החסרונות [שמתחיל מעתה; א"ק]", ולכך יש כמובן השלכה ברורה על שאלת הזמן. "זמן החכמה אינו תהליך; הוא חסר מֶשֶך, והקשר הסיבתי שבין האירועים בזמן מתרחש מידית." לעומת זאת, מי שהתעלה לדרגת הבינה עדיין נמצא בתהליכי הזמן המוכרים לנו, והתיקון שהוא נזקק לו נמשך כתהליך איטי בתוך הזמן.
מה לספירות חכמה ובינה ולמגדר
כפי שהסביר גרשם שלום, שדבריו הובאו לעיל, לשם התיקון הנדרש, על הספירות הזכריות והנקביות להזדווג זו עם זו, והייתי מוסיף את מה שמובן מאליו – באהבה. הסבר מעמיק ל"זיווג" זה, שיבהיר את הסמלים הנידונים כאן, נוכל לשאוב מדבריו של חוקר המיתוסים הידוע, ג'וזף קמפבל. ואף שבדיון שלו לא התייחס קמפבל כלל לתורת הקבלה, אלא למה שהוא מוצא בתפיסות המזרח, העיון בדבריו יכול לדעתי להאיר לנו משהו מהמסתורין הגלום בדברי המקובלים.
נקודת המוצא של קמפבל היא סמלי הפאלוס או הלינגאם, כפי שההינדים מכנים זאת, הנפוצים בהודו. בפסלים רבים מאוד הפזורים על פני התת-יבשת ההודית ניתן לראות שהלינגאם "חודר אל הפות או היוני של האֵלה". על כך אומר קמפבל, ש"כשבוחנים סמל זה [החדירה של הלינגאם ליוני; א"ק], בוחנים את סמל ההפקה [היצירה], ההתהוות של כל החיים, מסתורין הבריאה מגולם באופן סמלי בסמל זה. [...] המסתורין הַמִּינִי בהודו, וברוב העולם, הוא מסתורין מקודש, מסתורין הבריאה. הפעולה המביאה ילד לעולם היא פעולה קוסמית, ויש להתייחס אליה כפעולה קדושה. וכך הסמל המייצג את המסתורין של הזרמת אנרגיית החיים לתוך שדה הזמן הוא הלינגאם והיוני, כוחות הזכר והנקבה [...] תוך התחברות של יצירה".[5]
לאור דברי קמפבל על הזיווג בכללו, מה נוכל לומר עתה על הנקודה הספציפית שבה אנו עוסקים – המעבר מן החכמה הזכרית אל הבינה הנקבית? לשם כך אני מסב עתה את דברי קמפבל אלה, על הזיווג של הזכרי והנקבי בעולמות העליונים בכלל (שבמזרח הם מיוצגים באלים הזכריים והנקביים), כדי להסביר מעבר זה מהחכמה הגברית אל הבינה הנקבית, שהיא ה"שדה של הזמן".[6] קמפבל מתכוון בכך לשדה שנברא, כלומר העולם המוכר לנו בכללו, שהוא כבר תוצר של בריאת הזמן (כמו גם המרחב) שבתוכו מתנהלות צורות החיים.
אם מביטים בעולם שלנו לרגע "מגבוה", מבחינים באינסוף הצורות הנעות ומשתנות בתוכו. זה, מסביר קמפבל, השדה הנקבי, מעין "רחם" שיוצר ללא הרף צורות מרהיבות בתוך מסגרת החלל והזמן. והוא ממחיש את דבריו בדוגמה יפה: "ראיתי פעם סרט מדעי נפלא על הפרוטופלסמה. היה זה ממש גילוי בשבילי. החומר נמצא בתנועה מתמדת כל הזמן. לעיתים הוא נראה כזורם לכיוון אחד ולעיתים לכיוון השני, והוא יוצר צורות. יש לו את היכולת לעצב צורות. ראיתי את הסרט הזה בצפון קליפורניה, וכשנהגתי חזרה במכוניתי לאורך הביג סר, כל מה שיכולתי לראות הוא פרוטופלסמה בצורת עשב, נאכלת על ידי פרוטופלסמה בצורת פָּרוֹת; פרוטופלסמה בצורת ציפורים, הצוללות כדי לדוג פרוטופלסמה בצורת דגים. יש לך תחושה מופלאה של התהום ממנה התחיל הכול, אלא שלכל צורה יש את האפשרויות שלה, ובהן אפשר לראות את משמעות הדברים, לא בפרוטופלסמה עצמה."[7]
לאור זאת נוכל עתה לומר: הבינה, לפי תפיסת המקובלים, היא השדה של הזמן והמרחב שבתוכו מתאפשר לצורות החיים להיוולד. זהו השדה העצום ("רחם החיים") של היצירה, שבתוכו החיים נעים ללא הרף ("חיים" הוא כינוי רווח בקבלה לספירת הבינה).[8]
לעומת זאת, ספירת החכמה הגברית, שלפי הקבלה היא המשפיעה, כלומר טומנת את "זרע" החיים, את אנרגיית החיים, ביוֹנִי של הנקבה, כלומר בתוך "שדה הזמן", היא עצמה איננה בתוך הזמן. אם נתבונן היטב בהבזק התובנה, נגלה שהוא מכיל בתוכו גרעין עלום של הבנה (בקבלה מכונה גרעין זה "נקודה")[9] שאיננו מתפרט עדיין ל"צורות", ועל ספירת הבינה מוטל להבינו כדי להפוך אותו ל"צורה" מפורטת ומתוחמת בתוך שדה הזמן.[10] אם כן, נוכל להניח יחד עם קמפבל, שאכן זיווג זה, שבאמצעותו חודר הזרע הפאלי לתוך יונִי הנקֵבה הוא זה ש"מייצג את המסתורין של הזרמת אנרגיית החיים לתוך שדה הזמן".
אם כן, נסכם עתה את הדברים שנאמרו לעיל באופן בהיר יותר: החכמה הזכרית איננה קיימת בממדי הזמן והמרחב. החכמה מתבטאת בעולמנו הפנימי, בהכרה האנושית, במעין רגע ראשוני חסר-זמן, שבו מבליח ו"מנצנץ" בתוכנו רעיון חדש. התובנה (insight; או מה שמכנים המדענים "אפקט אהה!") איננה תופסת למעשה מקום בזמן; אין היא אלא מעין נקודת בקיעה סינגולרית של ההבנה היצירתית החדשה. אך גרעין הבנה זה "מַזְרִיעַ" את ספירת הבינה; שם, בתוךשדה הזמן של ספירת הבינה הנקבית, חל תהליך ה"עִיבּוּר". ומשמעות הדברים היא אפוא זו: הבנה חדשה ומפתיעה זו, ש"נפלה" לפתע אל עולמנו הפנימי, מקבלת עתה לאיטה "צורה"; היא הופכת בהדרגה בתוך "רֶחֶם הבינה" לְעובָּר הגדל וצומח כיצירה רוחנית חדשה, לדבר מה מובן (בינה), שיש לו בסופו של דבר גם "גוף" נראה ונתפס בתוך עולם המחשבה שלנו: רעיון מפתיע, הארה חדשה המבהירים לנו מה עלינו לעשות בחיינו; שיר, לחן או הבנה רוחנית חדשה שאפשר עתה לבטאם בבהירות בתוך שדה הזמן בשלב זה של צמיחתם בעולם הבינה.
ולסיום אוסיף, שגם בהערה הקצרה של קמפבל שהובאה לעיל על כך ש"לכל
צורה יש האפשרויות שלה, ובהן אפשר לראות את משמעות הדברים, לא בפרוטופלסמה
עצמה" יש הקְבלה מלאה לדעתי למה שהבינו המקובלים מצידם, שהעצמיוּת שלנו קשורה
לחלק הנשי שבנו, זה שקיבל בתוך שדה הזמן צורה עצמית משלו.[11]
[1] לכך אין כל קשר כמובן ל"אדם הקדמון" שבפי דוברי העברית המודרנית.
[2] גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים תשמ"א, עמ' 102.
[3] ראו רש"ז מלאדי, תניא, שער הייחוד והאמונה, במיוחד פרק ז.
[4] אלעד ליסון, על צמצומים ומה שביניהם: שלוש מדרגות במושג השלמות. אקדמות טו (תשס"ה), עמ' 193-225 (הציטוט לקוח מעמ' 201).
[5] ג'וזף קמפבל (עם ביל מויירס), כוחו של מיתוס, מודן, תל אביב 1998, עמ' 205.
[6] אני משתמש כאן בביטוי של קמפבל, שם, ומסיבו כלפי הבינה.
[7] קמפבל שם עמ' 204.
[8] ראו דב שוורץ, אתגר ומשבר בחוג הרב קוק, עם עובד, תל אביב תשס"א, עמ' 237 הע' 15.
[9] ראו ישעיה תשבי (עם פ' לחובר), משנת הזוהר, א, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ו, עמ‘ קמב.
[10] ראו ברוך כהנא, שבירה ותיקון: מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית. ראובן מס, ירושלים 2010, עמ' 50-51, המסביר שכוח הראייה של העין שייך לספירת חכמה ("איזהו חכם הרואה את הנולד"), שהיא נקודת התובנה, הכוללת בתוכה את כל הפרטים, כמו טיפת הזרע של הזכר המכילה בתוכה בפוטנציאל את כל האיברים; וכוח השמיעה שייך לספירת הבינה, שאמנם איננה רואה הכול בהיקף אחד, אך מצטיינת בתיאור הפרטים, והיא החלק הנקבי, המשול לרחם, שבתוכו טיפת הזכר מפתחת את הנקודה של החכמה לפרטי הגוף של העובר במילואם.
[11] ראו דבורה בת-דוד גמליאלי, פסיכואנליזה וקבלה: לתהליכי זיווג הזכרי והנקבי בקבלת האר"י, כרוב, לוס אנג'לס 2006, עמ' 81, על כך שנשיות האדם היא עצמותו, והיא ספירת בינה.
