מחינוך לחניכה

משרד החינוך גיבש לעשור הקרוב את תכנית 2030 המבקשת לתת מענה לאתגרים שמחכים לבוגרי מערכת החינוך בשנים הבאות. האם המטרייה שהוא מציע טובה דיה? השאלה המאתגרת באמת היא מה תפקידו של בית הספר היום ואילו איכויות ויכולות יש להקנות לילדים שנולדים לתוך עולם משתנה תדיר ובמהירות. ביקשנו להביא נקודות מבט שונות, והתחושה היא שנגענו רק בקצה הקרחון

בשנת הלימודים הקודמת, 2018, מיהרו מדי בוקר 152,689 עובדי הוראה לעבר שעריהם של 4,971 בתי ספר ברחבי הארץ. כמענה לצמיחה הדמוגרפית המהירה של אוכלוסיית התלמידים נפתחים מדי שנה מעל ל-100 בתי ספר חדשים, ולמערכת נוספים עוד 7,000 עד 10,000 עובדי הוראה.

במהלך השנתיים האחרונות ניהל אגף התכנון והאסטרטגיה, בראשותה של ד"ר מיכל טביביאן, תהליך רחב היקף של מיפוי הצרכים ודרכי הפעולה לעשור הקרוב. כיום נהוג לדבר על 2030, היעד שהציב ארגון ה-OECD, שישראל חברה בו, כיעד שאליו היא נושאת את עיניה. מבחינת התכנית שגיבש האגף הבשורה הגדולה היא שמעבר להקניית ידע יתרחב תפקידם של בתי הספר לפיתוח מיומנויות ולהטמעת מערכת של ערכים. 

תוכנית 2030 של משרד החינוך, מתברר, היא צעד פורץ דרך בעצם קיומה, שכן עד כה נהג המשרד לתכנן שנה קדימה או לכל היותר לחמש השנים הקרובות. אבל למרות ההישג, עוד ארוכה הדרך ליישום ומלאת מהמורות. 

אחד הקשיים ביישום תכניות שינוי נובע מהתהום הפעורה בין התיאוריה למעשה החינוכי, בין היעדים שמציב המטה לבין ההתמודדות המורכבת ורבת הפנים שעימה מתמודד השטח. כשאני מדברת עם דליה (שם בדוי), מורה בבית הספר יסודי בירושלים, אי אפשר שלא להבחין גם בפער האנרגטי שבין טביביאן, המציגה תיאוריה סדורה במילים גבוהות, לבין קולה המותש מהתמודדות שוחקת ויומיומית של דליה, כשהיא משתפת באינספור הקשיים והאתגרים שהמורים ניצבים מולם: הכיתות הצפופות, בעיות המשמעת וההתנהגות, אתגרי שילוב של ילדים עם בעיות קשב וריכוז או צרכים מיוחדים, העומס הגדול והעדר מערך תמיכה וליווי. "בסופו של דבר מחנך מתמודד לבדו עם המון בעיות, יש עליו עומס מטורף, ובגלל זה הרבה דברים לא מטופלים," היא אומרת. "המחנכים פועלים ברמה של הישרדות." בהיותה חונכת של סטודנטים לחינוך דליה עדה גם לפער שבין האקדמיה לשטח: "אולי מלמדים אותם לבנות מערך שיעור, אבל לא מלמדים מה לעשות עם ילד שמתפרע ולא איך לעבוד עם שונות כל כך גדולה של תלמידים בכיתה אחת. מורים חדשים נזרקים לתוך המערכת בלי מערך תמיכה ראוי ובלי שיהיו להם כלים להתמודדויות הצפויות להם. מראש לא בטוח שבחרו במקצוע הזה מתוך עניין אמיתי, אלא בגלל תנאי הסף הנמוכים עד כדי גיחוך."

נעמי חזן,
מנהלת בית ספר הניסויי ארגנטינה בירושלים:
"אני לא מדברת על מי הבוגר שאני רוצה
שיֵצא מכאן, אלא מי הילד שאני רוצה לראות עכשיו"

חזון וחדשנות תמיד נמצאים בשוליים, וזה נכון גם בתחום החינוך. בשיחות עם מספר אנשי חינוך, שאינם מהזרם המרכזי של משרד החינוך, פגשנו גם בגישות חינוכיות המתאמצות להתאים את עצמן לשינויים המתחוללים בעולם. "אני לא מחנכת לעתיד, אני מחנכת לעכשיו," קובעת נעמי חזן, מנהלת בית ספר הניסויי ארגנטינה בירושלים, שהוא בית ספר ייחודי-דיאלוגי המקיים "מרחב של חיים והתחנכות לילדים": אין בו מבחנים או ציונים, וההישגים האקדמיים של הילדים חשובים הרבה פחות מהיחסים, מהדיאלוג ומהבחירה המודעת שהם לומדים לעשות. "אני לא מדברת על מי הבוגר שאני רוצה שיֵצא מכאן, אלא מי הילד שאני רוצה לראות עכשיו," מבהירה חזן.

הילד שחזן רוצה לראות עכשיו הוא יצור אוטונומי, חושב, בוחר, מתכנן, יוצר, מעריך ושואל וגם לוקח אחריות. "אני לא רואה אפשרות לתהליך התחנכות או לתהליך חינוכי משמעותי ללא פיתוח של אדם אוטונומי," מבהירה חזן. "בתוך זה מתנהל שיח ודין וחשבון, אבל זהו ערך יסודי בהתנהלות שלנו. אני רואה את עצמי כאדם אוטונומי, וזה לא אומר שאין לי צורך לתת דין וחשבון לא רק למי שמעלי, אלא גם לאנשים שעובדים איתי, ואני מעודדת את המורים והמחנכים אצלי לאוטונומיה. רק כך ניתן יהיה לחנך את הילדים להיות אוטונומיים."

שמאוּת IQ

אבל ברוב בתי הספר תמונת המצב שונה בתכלית. בית הספר הניסויי ארגנטינה מציג אלטרנטיבה אנושית ושפויה למרוץ הציונים, המסעיר את המערכת כבר מכיתה ב'.  "המבחנים האלה, שמשקפים IQ בלבד מעבירים לכלל הילדים מסר שהם שווים פחות, כי הם לא מחוננים," טוען ד"ר רועי בן מנחם, מנהל המדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר. "אנחנו יודעים שIQ- בודק רק יכולות קוגניטיביות, שאותן המערכת מקדשת, ושאין שום התייחסות או טיפוח של אינטליגנציות נוספות כמו הרגשית או המוזיקלית. הילדים מפנימים שזה פחות ראוי ופחות שווה."

ד"ר רועי בן מנחם:
"שאלת המפתח בהתבוננות על החינוך
והעתיד היא הרלוונטיות:
איך אנחנו כחברה נשארים רלוונטיים בחיים של הצעירים,
לא כדרך למצוא חן בעיניהם, אלא כדי להגיע אליהם באמת,
פיזית, רגשית, נפשית ורוחנית. הילדים היום מוצפים בידע.
הם לא צריכים אותנו כמבוגרים בשביל להגיע אליו.
התפקיד שלנו הוא לכוון אותם"

מה שמתחיל כטפטוף איטי בבתי הספר היסודיים הופך למבול של ממש בואך חטיבות הביניים והתיכוניים. "מבחני הבגרות מכניסים את כל המערכת לטירוף," קובע בן מנחם, שעבד שנים רבות עם נוער שנפלט מהמערכת ההישגית, הדורסנית הזו והוגדר "בסיכון". "המורה שמגיע כל בוקר למקום עבודה מבקש להצליח לעמוד במה שדורשים ממנו הוא נבחן ביכולת שלו להביא את התלמידים לבגרות ולהוציא ציונים גבוהים! אין שום הערכה או תגמול להישגים שהם לא מדידים, לתהליכים ערכיים שהצליח להעביר בכיתה. גם המנהלים, ובתי הספר שבראשם הם עומדים, נבחנים בפרמטר המדיד של אחוז הזכאים לבגרויות והממוצע שלהם. הפרסומים השנתיים על בתי הספר המובילים בפרמטרים האלה משקפים את מה שחשוב ונחשב בעיני משרד החינוך ובעיני החברה: ציונים. זה אבסורד. וזה מוביל את כל המערכת כבר שנים ללמידת שינון שהיא לא משמעותית או אפקטיבית."

פרופ' חנן יניב, ראש צוות פדגוגיה דיגיטלית בסמינר הקיבוצים, מחזק קביעה זו ומרחיב: "המבחנים הסטנדרטיים, המדדים הכמותיים והמספרים הם האויב הכי גדול של מהות החינוך ושל השינוי שנדרש היום למערכת. מבחנים וציונים משרתים אך ורק את הצורך של השלטון."

"מערכת החינוך מייחסת משקל יתר לראש, מזניחה את הלב, ובכך מגבירה את הניתוק ביניהם," קובע איל בלוך, יזם חינוכי ופסל חברתי, שהיה שותף להקמת המכון לחינוך לקיימות והמכון להכשרה ומחקר בחינוך ולדורף במכללת דוד ילין. "היא עסוקה בטיפוח הקוגניציה ובהישגים אקדמיים שמעלים על נס את האינטליגנציות המתמטית והשפתית בלבד, בעוד שכולם כבר יודעים בעקבות מחקריו של גרדנר, שיש עוד שש אינטליגנציות מלבדן. המערכת אינה מתייחסת ל'אדם השלם' ואינה מכוונת לאתר ולקדם ילדים מבריקים באינטליגנציות אחרות, וכך היא מאבדת רבים מהם. מכיוון שאין לה דרך להתמודד איתם, היא מסממת אותם בריטלין." 

לדברי בלוך מבחני הבגרות עם ההוכחה החותכת לפער שבין הראש ללב. "אם אשאל אנשי חינוך 'מה חשוב לכם לקדם?' 'איזה ערכים חשוב לכם להנחיל בכיתות שלכם?', אני אקבל שורה של ערכים נשגבים כמו כבוד לזולת, שיתוף פעולה, קבלת השונה, ואז אסתכל על תעודת הבגרות, שהיא גולת הכותרת של המערכת, ואראה שאין כל קשר בין מה שמבקשים אנשי החינוך בליבם לבין ההתנהלות בשטח שמכוונת להשגת ציונים גבוהים בבגרות."

לשבור קירות

די ברור שבעולם החינוך בעתיד ייוותרו בתי הספר על כנם, משום שהם משרתים היטב את צורכי החברה. אבל הגיע הזמן להתחדש, לשבור קירות, לחולל שינוי במבנה, במהות, בתכנים המועברים בבתי הספר, כך שיתאימו למגוון האנושי העצום שבא בשעריהם, להתפתחות האישית הייחודית של כל תלמיד ותלמיד. 

איל בלוך:
"חשיבה חדשה היא חשיבה שמשנה את כל הפרדיגמה.
דוגמה טובה היא airbnb כשחקן ששינה את הפרדיגמה
בתחום התיירות בלי להשקיע שקל אחד בנדל"ן.
זה בעיניי צריך להיות התפקיד החדש
של משרד החינוך: לאתר את הפרקטיקות המתקדמות,
המוצלחות והישימות ולהעלות אותן על מערכות שיתוף טובות"

אחד הקשיים הגדולים שכל עובדי ההוראה נתקלים בהם הוא שאלת הרלוונטיות של החומר הנלמד לעולמם של הילדים. אלה, המזפזפים במהירות שיא בין תכנים, כשתוחלת הקשב שלהם מוגבלת, שואלים את עצמם, את הוריהם ואת מוריהם: מה לי ולכל זה? 

"המערכת לא מותאמת לתלמידיה, משום שתכניות הלימוד מוכתבות מלמעלה, ולבית הספר אין מספיק אוטונומיה לקבוע את התכנים ואת דרכי הוראתם," קובע פרופ' יניב. "הקריטריון הראשון שאני מציע בתכנון פעילות לילדים הוא השאלה 'למה שהילד ירצה לעשות את זה?', ועל השאלה הזו המורים יודעים לענות טוב בהרבה מכותבי התכניות באגפים של משרד החינוך. אני חרד לגורלם של הילדים שתכניות לימוד מנותקות מסרסות את נפשם. תכניות הלימוד המוכתבות לא רק שלא מקדמות; הן מזיקות, כי הן משניאות את הקריאה ואת חדוות הלמידה."

בן מנחם מסכים: "העולם מאוד משתנה, אבל השאלות החינוכיות הגדולות לא השתנו כלל. שאלת המפתח בהתבוננות על החינוך והעתיד היא הרלוונטיות: איך אנחנו כחברה נשארים רלוונטיים בחיים של הצעירים, ולא כפופוליזם או כדרך למצוא חן בעיניהם, אלא כדי להגיע אליהם באמת, פיזית, רגשית, נפשית ורוחנית. הילדים היום מוצפים בידע. הם לא צריכים אותנו כמבוגרים בשביל להגיע אליו. התפקיד שלנו הוא לכוון אותם. אנחנו צריכים להיות איתם בדיוק במקומות שהם נחשפים אליהם ולעבוד איתם על מה שהם קוראים או רואים: לצפות איתם ביו-טיובים, ולעזור להם להבחין בין טוב לרע; לעזור להם לבחור; להכיר את עצמם. אלה התפקידים המשמעותיים היום של אנשי חינוך."

איל בלוך מרחיב את היריעה אל השינויים החברתיים והאקולוגיים שעוברים על העולם. "השינויים המהירים במיוחד שהמערכת נאלצת להתמודד איתם בעשורים האחרונים קשורים בתרבות הדיגיטלית ובהרס הסביבה. קצב השינוי בשני ההיבטים האלה מהיר, משליך על המון דברים ומשנה את חוקי המשחק. אנחנו המבוגרים נחשבים כיום למהגרים בתרבות החדשה, הדיגיטלית. הילדים שנולדים היום הם 'דיגיטל נייטיב', הם דוברים את השפה הדיגיטלית על בוריה באופן שאנחנו לעולם לא נצליח להבין. הם מכירים את הקודים שלה, את התחביר, וזה גורם לנו המבוגרים לאבד מסמכותנו, כי אנחנו לא מבינים אותה כמוהם. זה יוצר מצב של בלבול גדול: מתי אנחנו צריכים להנחות אותם, ומתי הם מנחים אותנו?

"הרס הסביבה המסיבי שקורה בעשורים האחרונים גם הוא גורם לאבדן הסמכות שלנו כמבוגרים, כי אם הצלחנו לדרדר ככה את המצב, להרוס ולזהם, ואם זה מה שאנחנו משאירים להם, אז איך אפשר לסמוך עלינו?"

איור: בר זוטרא
איור: בר זוטרא

צריך חשיבה מאיכות חדשה

אז מה עושים? איך בכלל ניגשים לשנות, כשהליקויים והכשלים הצרובים במערכת רבים כל כך? האם משרד החינוך הוא זה שינהיג את השינוי או שהפתרונות יבואו מלמטה, מהשטח? בלוך מעריך שמערכת החינוך אינה ערוכה להתמודד עם השינוי הנדרש כיום, מכיוון שהיא מושתתת על חשיבה ישנה. "כדי לתת מענה הולם לבעיות המורכבות של מערכת החינוך, אנחנו נדרשים לחשיבה מאיכות חדשה. אנחנו צריכים לשאול איזה עתיד אנחנו רוצים ליצור, ואם אני לא יכול לחזות אותו, עדיף לי לעצב אותו. החשיבה הנדרשת היא כזו שיכולה להביא לשינוי מתקן בקצב מואץ, שינוי שיכול להאיץ את עצמו. זה נקרא שינוי אקספוננציאלי מקיים – מקיים אדם, מקיים סביבה, מקיים חברה." 

למה אתה מתכוון? איך אתה מאפיין את החשיבה החדשה הנדרשת?
"חשיבה חדשה היא חשיבה שמשנה את כל הפרדיגמה. דוגמה טובה היא airbnb כשחקן ששינה את הפרדיגמה בתחום התיירות בלי להשקיע שקל אחד בנדל"ן. בתי ספר רבים הולידו פתרונות יפהפיים לאתגרי השעה, והם מעידים על המגמות שאנחנו צועדים לקראתן. השאלה היא איך הופכים אותם למערכתיים. השינוי לא מגיע מאיזה פרופסור מלמעלה שמכתיב לשטח איך הוא אמור לעבוד, אלא להפך. מה שדרוש עכשיו זה ליצור מנגנון שיתוף שמאגם את מיטב הפתרונות מהשטח ועוזר להפיץ ולשתף אותם במערכת. היום זה אפשרי בזכות הטכנולוגיה. התשתית הזו שתיבנה תעזור להעלות פרויקטים ולהעביר השראה וכוחות בין בתי הספר. לכשזה יקרה, זה יאיץ מאוד את התהליך. זה בעיניי צריך להיות התפקיד החדש של משרד החינוך: לאתר את הפרקטיקות המתקדמות, המוצלחות והישימות שבאות מתוך השדה ולהעלות אותן על מערכות שיתוף טובות."

התפקיד המרכזי שבלוך מייעד לחינוך הוא חיבור וקישור – להעמיק את החיבור בכל המקומות שבהם חוללה התרבות המודרנית נתק והפרדה והפכה את האדם למנוכר. "אפשר לקרוא לחינוך שעשינו עד היום 'הפרד, נתח ופצל'. החינוך בעתיד צריך להגדיר מטרה הפוכה." 

איך תחבר, למשל, בין תלמידים לסביבתם?
"אתן דוגמה מלימודי המתמטיקה: אני בונה את השאלות, אפילו ברמת הניסוח שלהן, כך שיחברו את הילדים להקשרים רחבים ורלוונטיים לחיים שלהם. "כשמלמדים על איטליה, למשל, האפשרות הקלה היא לקחת חומרים מהאינטרנט ולעשות 'העתק-הדבק'; בשביל זה לא צריך בית ספר. אבל אני מטיל על התלמידים משימה ליצור קשר עם ילד איטלקי בן גילם ולברר איפה הוא חי, מה הם הרגליו, מהי התרבות שלו וכדומה. כדי ליצור תקשורת משמעותית עם ילד איטלקי, נדרשות הרבה מיומנויות, אבל זה תוצר הלוואי; זו לא המטרה," הוא מסביר. "המטרה היא להכיר את עצמי, את התרבות שלי, את השורשים שלי, במה הוא דומה לי ובמה הוא שונה, ולמעשה משימה כזו רותמת את הטכנולוגיה כדי לברר שאלות של זהות וכדי לחדד מיומנויות כמו שימוש בשפה האנגלית ובמצלמה."  

אפילו בלימודי טכנולוגיה בלוך אינו מסתפק בלימוד הטכני, אלא מעמיק בשאלה איך השימוש בה הופך אדם לטוב יותר, אנושי יותר, מוסרי יותר, איך הוא משפר את הסביבה שלנו ואת יחסינו עם הטבע. "אני יכול, למשל, לשלוח ילדים לעבוד עם אנשים מבוגרים ולברר עם איזה קשיים הם מתמודדים, מה דרוש להם כדי להקל על חייהם, ואז לבוא עם רעיונות לפיתוחים טכנולוגיים שיביאו עזרה והקלה. כלומר: אני לא רק מלמד תכנות; אני גם מחבר את בני הנוער עם אוכלוסייה שאין להם קשר איתה ביומיום, הם מנוכרים אליה, ואני רותם את הכישרונות והידע שלהם לטובת עזרה לזולת. המאמץ הוא להפוך את השאלות ולשאול אותן מכיוון אחר, כך שהתשובות יובילו ליעד שאני חותר אליו, שהוא חיבור וקישור."

זה בדיוק הכיוון שאליו חותר גם פרופ' יניב, שתר אחר פתרונות ללמידה ועשייה משמעותית בתקופת התיכון. בשנים האחרונות הוא מלווה את תכנית המצטיינים במכללה האקדמית למקצועות ההנדסה אפקה. לתכנית שלו נבחרים, לא רק הסטודנטים המבריקים, אלא גם שחקני הנשמה. קבוצה נבחרת זו מקימה פרויקטים שיש בהם הרבה הנדסה מחד גיסא, ומאידך גיסא היא מקדמת מיומנויות שאינן קשורות בידע אלא בהתנהלות כאיש מקצוע: השקפת העולם, עבודת צוות, אחריות, עמידה בלוחות זמנים, יכולת למידה עצמית, איתור מקורות ועוד. את ההשראה הוא שואב ממודל אמריקני שכבר עובד, High Tech High (ראו hightechhigh.org)

הפרויקטים שיוזמת תכנית המצטיינים נמדדים בצורה ערכית דרך התרומה שלהם לקהילה. במסגרת זו הוקם חדר עריכה לחירשים וחדר פיזיותרפיה הרפקנית למשותקי מוחין מבוגרים. עכשיו עובדים הצוותים של פרופ' יניב באפקה על מה שהוא מכנה "אם כל המזימות", פרויקט שהוא קורא לו בית ספר בית: "הרעיון שלנו הוא לקחת תלמידי כיתות י-יא ולהעביר אותם תהליך מונחה שיוביל לבניית בית פצפון." פרופ' יניב חולם שהבית שיבנו התלמידים יהיה נייד, אקולוגי לחלוטין ולא תלוי ברשתות המים והחשמל. מטרת התהליך היא להוביל לכך שבכיתה יב יוכלו התלמידים לבנות שכונה וקהילה ולעבור את תהליכי העומק הכרוכים בבנייתה. 

פרופ' חנן יניב:
"המערכת לא מותאמת לתלמידיה,
משום שתכניות הלימוד מוכתבות מלמעלה.
הקריטריון הראשון שאני מציע בתכנון הוא השאלה
'למה שהילד ירצה לעשות את זה?',
ועל השאלה הזו המורים יודעים לענות טוב בהרבה
מכותבי התכניות באגפים של משרד החינוך"

"התהליך שיעברו התלמידים במהלך שלוש שנים יחייב אותם לרכוש ולהתמקצע בהרבה מאוד מיומנויות שמחייבות ידע אותנטי, כזה שבאמת צריכים לשם ביצוע המשימה," הוא אומר, "ובתוך התהליך הזה, שיחייב לימודי פיזיקה, מתמטיקה, הנדסה וביולוגיה ברמה גבוהה, אנחנו כאנשי חינוך נעורר דיון על המשמעות הרחבה יותר של מודעות גלובלית, אקולוגיה וחברה. זאת דוגמה ללמידה עם ערך מוסף, למידה משמעותית." 

פרופ' יניב חולם גם שכדי להוציא לפועל מיזמים בסדר גודל כזה, יצטרכו התלמידים לגייס את הקהילה ולהעמיק את יחסי הגומלין שלהם עם חבריה. 

שם המשחק: אוטונומיה למורים

נראה שעל מנת לחולל את השינוי המתבקש, נדרשים מנהלי בתי הספר והמורים ליטול על עצמם מידה לא מבוטלת אחריות. איל בלוך אינו מאמין ב"לפרק ולהקים מחדש", אלא ברתימה מחדש של כוח האדם שכבר בשטח. "חשוב מאוד להחזיר את הכוח למורים ולחבר אותם לתשוקה שלהם לעשות את הדברים מתוך ליבם," הוא אומר. "המורים יודעים הכי טוב אילו פתרונות יעבדו על הבעיות הקיימות, אבל אף אחד לא שואל אותם. יש כיום במערכת המון תכניות אורח חיצוניות של 'מומחים'. אז מה זה אומר? שהמורים אינם מומחים? המורים הם אלה שצריכים לבנות את תכניות הלימוד, ויש להעניק להם את המשאבים לעשות את הדברים לפי הבנתם. באותו האופן כדאי להעביר לקהילה את רוב המשאבים ולאפשר לה ליצור את החינוך הכי איכותי." 

בלוך מראה איך ניתן לחלק את המשאבים אחרת ולרווח עד מאוד את מצוקת השטח. לטענתו, יש מספיק כסף במשרד החינוך (ב-2019 עמד התקציב על 59.6 מיליארד שקלים, גבוה מכל המשרדים האחרים, אפילו ממשרד הביטחון), אבל הקצאתו לקויה. הוא קורא לאנשי המטה, היושבים במשרדיהם, לרדת לשטח לעבוד עם הילדים לפחות מספר שעות בשבוע. שימוש כזה בכוח אדם קיים יאפשר לפצל כיתות, לעבוד בקבוצות קטנות ולהעניק למידה פרטנית למי שזקוק, בלי לפטר אדם אחד, אלא רק לשנות את ההיערכות בתוך המערכת. 

פרופ' יניב מסכים ומחדד: "האחריות תבוא, כשמנהלי בתי הספר, המורים וההורים יבינו שהם חיים במציאות מדומה, כזו שאין קשר בין הצהרותיה הרשמיות לפעולותיה. מערכת החינוך כותבת בכל מקום שהיא 'ממוקדת ילד', בעוד שבפועל היא ממוקדת בתוכן. אני סבור שבחינות הבגרות הן בלוף אחד גדול. זוהי רמייה, שצוירה לה כמטרה על ידי מערכת שאיבדה את ערכיה."

מבחן בגרות אמיתי 

אז האם בעידן הבא יהיו מבחני בגרות? ואם כל הידע נמצא במרחק שאילתא בגוגל, איזה ערך משרתים השינון והזיכרון? ובעצם "למה לעזאזל אני צריך ללמוד את זה?" שאלה שכל הורה למתבגר שומע בבית לפחות פעם ביום. 

בלוך מציע להפוך את הכיוון. במקום לשאול את הנוער שאלות שהתשובות עליהן ברורות, הוא ממליץ לאתגר אותם בכל השאלות שעד כה המענה עליהן כושל: שאלת האקלים, שאלת הזיהום, שאלות חברתיות ועוד רבות אחרות: "אם הם יצטרכו לבוא עם פתרונות כחלק מהבגרות, כעבודת חקר, כפרויקטים יצירתיים, אנחנו ניצור תהליכי לימוד מרתקים ומשמעותיים, ואני מניח שהפתרונות שהם יביאו יאיצו את השינוי פי כמה וכמה."

"בזמנו הצעתי לבטל את כיתה יב," אומר פרופ' יניב, "כך שהיא לא תהיה כיתה בתיכון יותר. ממילא בשנה הזאת רוב הזמן התלמידים בבית, מתכוננים ובאים למבחנים. במקום זה אני מציע להפוך את השנה ה-12 למכינה למוסדות אקדמיים, שבה ילמדו את הליבות של המקצועות הנחוצים למסלול האקדמי הנבחר. הרי הנתון הוא שממילא רק 40% מבוגרי תיכון מגיעים בסופו של דבר לאקדמיה. בפתרון שאני מציע, ל-60% שאינם מגיעים לאקדמיה תהיה אפשרות, אם ירצו בה, להוכיח את עצמם, ובתוך שנה לקבל את מה שהם זקוקים לו כדי להתקבל." 

מה דעתכם על הכיוונים המוצהרים של משרד החינוך לעתיד?
פרופ' יניב: "כשאני מסתכל על רשימת המיומנויות שמציג משרד החינוך, חסרות לי המיומנויות הטכנולוגיות שאינן דיגיטליות. משרד החינוך מתייחס לטכנולוגיה רק כשהיא דיגיטלית, ובכך הוא מבטל עולם שלם של יצירה, של שימוש בכלים, של נגיעה בחומר. אני לא מדבר על אמנות, אני מדבר על פתרון בעיות, על תיקון דברים, בנייה של דברים; זה לא מופיע שם. אני סבור שבכל הקשור למיומנויות טכנולוגיות אין להפריד בין דיגיטליות ללא דיגיטליות. יש את כל עולם המייקרים, תנועה בעולם שבנויה להביא ילדים ואנשים בחזרה לכלים ולחומר: לעבוד עם עץ, לצקת, לבנות, להלחים, לרתך, לנסר." 

בלוך: "מערכת החינוך מדברת כיום על מיומנויות, אבל אף אחד לא מדבר על האני, על החוסן הנפשי. אם זה רכישת מיומנות, ואני רק משתמש, אז אצל מי השכל, אצל מי השליטה? כולם רק רוצים לדעת איך להשתמש בכל האפליקציות והפיתוחים, אבל אף אחד לא שואל איך זה עושה אותי אדם טוב יותר, חכם יותר, אנושי יותר, מוסרי. אם אנחנו רוצים להתקדם, חייבים להפוך את השאלות ולשים במרכז את האדם ואת הטבע"

רוני כצמן

הקודם

הקסם של סקם

הבא

תשקיעו ברוח: עתיד העולם לפי המורים הגדולים

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן