חיים אחרים המחודש

למה כל כך חשוב לנו להראות שאנחנו מושלמים, שאין בנו או בחיינו פגמים או כאבים? איך הפחד שלנו מפגיעוּת פוגע ביכולת שלנו לחיות באינטימיות עם עצמנו ועם אחרים, ואיך כל זה מעצב תפיסה מינית שלא רק שאינה משרתת אותנו, אלא מרחיקה אותנו מעצמנו ומחיים מלאים ומספקים? שאלות על אינטימיות, על מיניות ועל נקודות ההשקה והקווים המקבילים

זה היה לפני שנה וחצי בערך, כששמעתי לראשונה הרצאה בת 20 דקות של מישהי שמעולם לא ראיתי או שמעתי עליה לפני כן. היא דיברה על פגיעוּת, על בושה, על אינטימיות וגם על יצירתיות. "פגיעוּת נשמעת כמו אמת ומרגישה כמו אומץ," שמעתי את המילים מתגלגלות, ומיד הרגשתי את הבום הזה בבטן. "חשיפת פגיעות איננה חולשה, אלא אומץ." ננעלתי על המסך וגמעתי בצמא את 20 הדקות. כשנה לאחר מכן זה הגיע בגרסה רחבה יותר, ארוכה הרבה יותר. ברנה בראון (Brené Brown), על הבמה של נטפליקס, ב-90 דקות על פגיעות. "לא השלמות היא שיוצרת תחושה של קרבה ושייכות. האינטימיות היא זו שעושה את זה." בראון קוראת להפגין בושה, פגיעות ואנושיות. "זה לא טוב וזה לא רע," מצהירה הפרופסור לעבודה סוציאלית מטקסס שחוקרת פגיעוּת, "זה פשוט מה שזה."

להתרחק כדי להתקרב

כולנו רוצים לראות את עצמנו כאנשים פתוחים, ליברלים וכנים. אז איך זה שבכל זאת הרשתות החברתיות מוצפות בחיוכים רחבים, בסיפורי הצלחה ואושר, ודלוֹת הרבה יותר בחשיפת קשיים אמיתיים, יומיומיים, שמצביעים על צדדים פחות פוטוגניים ויותר עצובים, מפחידים, כועסים? ואיך כל זה מתקשר לזוגיות ולמיניות? "אנחנו חיים בתרבות של שפע, שבה אנחנו צריכים לעבוד פחות ופחות ונוח לנו בה יותר ויותר," אומר נחום פצ'ניק, מלווה גברים וזוגות בתהליכי התפתחות תודעתית ומינית. "הנוחות הזו מבלבלת. יש בה חלקים שלא באמת מקדמים אותנו – אנחנו יושבים המון מול מסכים, אוכלים הרבה דברים שאנחנו לא באמת צריכים, עושים דברים מתוך נוחות שלא עוזרת לנו להתפתח. אני מנחה ומלמד בסדנאות לצאת מאזור הנוחות אל ההתפתחות, כי ההתפתחות שלנו היא ביציאה הזו. אז אנחנו עושים צום, גם מאוכל וגם ממסכים. בשני סוגי הצומות האלה אנחנו מפנים מרחב ומאפשרים למידע חדש להיכנס אל התודעה."

איפה זה מתחבר למיניות?

"זה הרבה עבודה עם הגוף. זו דרך למצוא התאמה בין האנרגיה הנקבית לזכרית. האחריות על ההתאמה הזו היא עליי. גבר שעובד ממקום פורה בעולם הוא גבר שזורע במציאות הרוחנית. הטמפרטורה המינית של הגבר במהלך היום היא 40-30 מעלות. אחד הדברים שאנחנו לומדים הוא לשלוט בטמפרטורה הזו על ידי עבודה של התודעה – לעבוד על נוכחות, על נתינה, על קצב. העבודה הזו משפיעה על המיניות שלי. זאת עבודת חיים. ככל שאני פועל מתוך תשוקה בחיים שלי בכלל, אני מפרה את המציאות. זה יכול להישמע רעיוני, אבל כשאנחנו מגיעים לאינטימיות, אני תמיד אפגוש את המציאות. אם אני נוכח או לא נוכח, אני מיד אקבל פידבק על זה."

בהיותך חובש כיפה, אתה מושפע ודאי גם מהתפיסה המינית של העולם הדתי.

"בזוגיות בכלל, במרחב האינטימי, יש משהו במרחק אחד מהשני שמגביר תשוקה. מהבחינה הזו הפורמט הזה יכול להיות גאוני. מה שקורה בפועל הוא שיש בדת גם המון ניוון של הגוף, המון אשמה ושיפוט של הגוף כמשהו רע. ביהדות יש למיניות כל מיני שמות כמו יצר הרע, שצריך לכבוש אותו. הכרתי גברים שממש מחכים לתקופת הנידה בשביל המרחק. גם המילה נידה היא בעייתית, כי יש בתוכה נידוי. מצד שני זו יכולה להיות מתנה, אם מתייחסים לשבועיים האלה כאל זמן של התבוננות וגעגוע. יש בתוך זה המון עומק, המון מרחב. ספר הזוהר, העולם הקבלי, מדבר המון על הזכרי והנקבי. יש את הקדוש ברוך הוא ואת השכינה, ודרך הגוף אנחנו מייצגים את שני הצדדים האלה. העבודה היא למצוא איזון. זו האחריות שלי למצוא את האיזון הזה. ספר הזוהר מדבר על זה שהתיקון מגיע מהתעוררות הצד הנקבי בעולם."

האינטימיות הולכת ומקבלת משמעויות אחרות היום, בעיקר אצל צעירים.

"אני חושב שזו לא משמעות אחרת של אינטימיות. יש משהו במסכים שממסך, מפריד. המיניות היא שיעור מדהים בחיים. לדעתי זה השיעור הבא של המין האנושי. כל כך הזנחנו את התחום הזה. יש כל כך הרבה בושה ופחד ואשמה וגינוי סביבה. כל עוד לא נפגוש את הפצע שיש שם, לא נצליח לרפא אותו. זה לא מופע אחר של האינטימיות, זה חורבן שלה. הוא לא התחיל בטכנולוגיה; הוא נחשף שם. אנחנו בעידן שאי אפשר להסתיר כלום. הכול צף ועולה למעלה. משהו באינטימיות נפגע מזמן, ואנחנו רואים את זה עכשיו בחי. אני אומר לגברים בסדנאות: כל עוד לא נכבה את הטלפונים ונסכים להיות בנוכחות, לא נצליח להתחיל תהליך של ריפוי. זה לא ריפוי שיתחיל בטינדר."

לב חשוף

תפיסה דומה לזו שהתעצבה אצל פצ'ניק, כאדם שומר מסורת ולאחר מכן כמטפל, אפשר למצוא בפילוסופיה הסינית העתיקה: "התפיסה הטאואיסטית אומרת שאנחנו מאבדים אנרגיה במהלך החיים," מסבירה חניתה צרפתי, מטפלת מינית טאואיסטית. "כל יום אנחנו מאבדים עוד קצת אנרגיה, עד שאנחנו מזדקנים. הדרך היחידה להכפיל ולשלש את האנרגיה הזו היא בעזרת שימוש נכון באנרגיה המינית. המידע הזה נשמר לאורך מאות שנים בארמון הקיסר, כשהקיסריות העבירו אותו לקיסר באופן אנרגטי. מספרים על הקיסריות שהן היו בריאות וצעירות ללא קמטים."

מה אומר הידע הזה?

"אנשים שאנחנו פוגשים, במיוחד בעולם הזוגי, משקפים לנו את האני מאמין שלנו, את הקודים הפנימיים שלנו. העירום של הגוף הוא לא תמיד העירום הרגשי שלנו, ואחד בלי השני מהווים מכשול רציני בדרך לחיבור. מגיעים אליי זוגות ששנים ביחד, ויש דברים שהם לא דיברו עליהם אף פעם. פתאום כשהם מתחילים לדבר עליהם, הם מגלים עולם חדש של אינטימיות ומיניות."

אז העבודה על מיניות נעשית דרך העבודה על אינטימיות.

"אנחנו יכולים להיות עירומים עם הגוף, ומה שקורה היום הוא שהכול נורא פתוח לכאורה, אבל בתוך כל העירום הזה אין באמת חיבור מלב את לב, אין אינטימיות. העירום הוא של הגוף, אבל מכיוון שהעירום הזה חושף גם הרבה מאוד פצעים, זה יותר מסוכן מאשר ממלא.

ככל שאישה תהיה אינטימית יותר עם עצמה, במובן של לב חשוף והסכמה לתת לפצעים לצוף למעלה, היא גם מאפשרת לעצמה ריפוי. האנרגיה המינית היא אנרגיה מאוד חזקה ועוצמתית. זו אנרגיה שאנחנו יוצרים איתה חיים ואפשר גם לרפא ולשחרר חסמים באמצעותה. רק צריך לדעת איך להשתמש בה נכון ולנקות איתה כאבים, לאו דווקא שקשורים למין. נשים רבות נושאות איתן חוויות של בגידה, של זלזול, של חרטות. הטבע של הגוף הוא להיות במיניות מאוזנת, גם אצל גברים וגם אצל נשים, להיות בעונג מהחיים. הפחדים שלנו, דימוי הגוף, תפיסת המיניות שקיבלנו, טראומות וזיכרונות ששמורים אצלנו מנטרלים את הטבע הזה. זה קשור לאיזה רצון שלנו כילדים בעונג, שלא קיבל מענה כבר אז."

את רואה אצל צעירים חוויה אחרת של אינטימיות?

"מה זאת אומרת? אין אינטימיות. הם נחשפו כל כך הרבה לסרטי פורנו, שתפיסת האינטימיות שלהם עוצבה באופן מעוות. אני רואה את זה גם אצל זוגות דתיים מפלגים מסוימים. לרבים מהזוגות מהפלגים האלה אין ידע, והושרשו בהם הרבה אמונות שמנהלות אותם. אמרה לי מישהי שבאולפנה היו מתרים בהן השכם והערב שחלילה להן מלשכב עם גבר לפני הנישואין, שמה זה יגיד עליהן, שכמה זה מוקצה; ואז הן מתחתנות, ועם התפיסה הזו שהתעצבה אצלן, על כמה מין הוא דבר בעייתי, הן אמורות לחיות עם הגבר שלהן. זה הכול יושב על היעדר של אינטימיות, בעיקר של נשים עם עצמן. נשים רבות מְרַצות, לא קשובות למה שהן רוצות, לאמונות שלהן, למה שהגוף שלהן אומר להן. איך אפשר ככה לחיות מיניות בריאה, מלאה ושלמה? תהליך של חקירה פנימית הוא תהליך של התקרבות פנימית, של היכרות, של גילוי. אישה שעוברת תהליך כזה בהכרח מרחיבה את האינטימיות שלה עם עצמה והמיניות שלה שופעת יותר, מחוברת יותר."

זוגיות לרפואה

בכל דייט היכרות משתתפות ארבע דמויות – שני הפרטנרים לדייט ושתי הדמויות שכל אחד מהם רוצה להציג לזולתו, בתקווה שכך יראה אותו האחר. זה קצת מצחיק, קצת עצוב, ובעיקר קשה מאוד.

תארו לעצמכם שהפרטנר שלכם לדייט מעיד על עצמו שהוא אדם חזק להפליא, שהוא מעולם לא נשבר או נחלש, הוא תמיד שמח, תמיד מפגין חיבה ובאופן כללי הוא לא מאמין גדול בנקודות תורפה. ברגע כלשהו בדייט ודאי תצבטו אותו, כדי לבדוק אם כואב לו. או אולי פשוט תגידו לו שהוא כנראה מושלם מדיי בשבילכם, ואז תדחפו את הכיסא לאחור, תמעדו בניסיון לקום, בעודכם מגניבים מבטים לצדדים, כדי לראות אם מישהו היה עד לבושה שבעוד דייט כושל. הפגיעוּת היא סוכן כפול. היא אורבת לנו בחלומות טרופים בלילות, מאיימת לפרוץ ברגעים שהכי לא מתאימים לנו, אבל גם הופכת אותנו אנושיים, מחברת אותנו לעצמנו ולאחרים, מאפשרת לנו להרגיש כאב שדוחף אותנו לצמיחה. את הנרטיב של האינטימיות והמיניות המרפאות מצאתי גם אצל יעל לי, פסיכולוגית ואנליטיקאית ביו אנרגטית, העובדת עם יחידים וזוגות ומגשרת מוסמכת מטעם בתי המשפט. "יחסים של אהבה שיש בה אינטימיות ומין," אומרת לי, "יכולים להיות הריפוי הכי עמוק שהעולם מציע לנו; יותר מטיפול טוב. יש מקומות מסוימים שנגישים אך ורק לסוג כזה של יחסים וחושפים שם את המקום הכי עמוק. לצערי, המודלים האחרים, כמו פוליאמוריה, ככל שאני מעריכה את החיפוש, פחות מאפשרים ריפוי כזה. זה ריפוי שמוצע בתוך מערכת יחסים אחד על אחד, ממושכת מספיק כדי שכל הג'אנק שלנו יעלה למעלה ויקבל ריפוי. שימי לב שאני מדברת על קשר אקסקלוסיבי שיש בו אינטימיות ומין. כי קשר ללא אחד מהמרכיבים האלה לא יכול להציע את הריפוי הזה שאני מדברת עליו, של הפצע הכי עמוק שיש לחלקנו, אפילו לרובנו, שנובע מאובדן התחושה שאוהבים אותנו אהבה טוטלית. הפצע הזה יכול להיות גם הולדת אח; זה לא משהו פתולוגי, אבל ללא ספק פצע. כשההורים מודיעים לילד ש'בקרוב יהיה לך אח, והלב שלנו מספיק גדול בשבילך ובשבילו', החוויה שלו תהיה דומה לחוויה של בעל שאשתו אומרת לו שהיא רוצה שיהיו לה יחסים עם עוד גבר, אבל שלא ידאג; זה לא יהיה על חשבונו. כמובן שבדוגמה הראשונה החוויה מתוּוכת אחרת. לא נכנסים לשם ענייני אגו, אבל הפגיעה היא פגיעה והאובדן הוא אובדן. אז בשביל פצע לא חייבים משפחה עם אירועים טראומטיים; מספיק ילד בכור שיש לו אחים. יש כמובן מצבים מורכבים יותר, כמו זוג הורים שיש ביניהם יחסים שהילד נשאר מחוץ להם. מצב גרוע בהרבה הוא כשהילד הופך להיות חלק מהיחסים ביניהם."

אבל איך כל זה מתקשר לזוגיות? הרי לכולנו יש טראומות, פחדים, פגיעות.

"כל קשר זוגי מציף את החרדות, את הטראומות שתמיד נשארות אגורות בגוף ומחפשות פתרון. ככה האורגניזם שלנו בנוי. אנחנו מוטרדים מדברים וחולמים חלומות חוזרים, הולכים לפנטזיות ומשחזרים סיטואציות טראומטיות, רק בשם תקווה שהפעם זה יהיה אחרת והכאב הזה יקבל ריפוי. לכן הכאבים יעלו בהכרח. אז זה נפלא ונהדר כשאנחנו מתחילים להתעסק בזה."

מה אומרות תורות המזרח על זוגיות?

"תורות המזרח לא ממש עסקו בזוגיות, למעט בתחומי הטנטרה. הדהרמה של הבודהה לא ממש עוסקת בזוגיות. היא כמובן מתייחסת לזה שבכל קשר אקסקלוסיבי יבואו לידי ביטוי האספקטים של האמת הנאצלת הראשונה שיש סבל, דוקהה. אז ברור שכל קשר זוגי מעורר הרבה מאוד דוקהה. אם תשאלי אותי מה קורה כשאני בריטריט בהודו וצפים בי פחדים ומחשבות מטרידות על מה עושה בן הזוג שלי ומה הסיכוי שהוא יבגוד בי, אז הדרך שלי לעמוד מול זה היא פשוט להיות שם.

"חשוב לי להגיד משהו על התחלה של קשר דווקא, הסיפור של הרומנטיקה. אינטימיות ומין בזוגיות בראשית דרכה מאוד שונים ומאוד משתנים בשלבים השונים של הקשר. יש משהו בפתיחה שלנו בתחילת הקשר, כשנפתח לנו הלב. כמו שבהיריון ההורמונים אחראים לריכוך המפרקים והרקמות והתרחבות האגן, ההורמונים בזמן ההתאהבות אחראים לפתיחת הלב. לכן חשוב מאוד להתמסר להיפתחות הזו בתחילת הקשר ולאפשר לכל מה שעולה לצוף. מה שלא יעלה בשלבים הראשונים של הקשר כנראה כבר לא יעלה. אם רוצים קשר שיכול לעמוד בכל האתגרים שנכונים לו בהמשך, חשוב לתת לפתיחה הזו להיות רחבה ככל האפשר."

מצד שני אנחנו אומרים דברים תחת השפעת ה"סם" הזה שמשתחרר בהתאהבות, שלא בטוח שאנחנו באמת יכולים לעמוד בהם אחר כך, ואז מפח הנפש הוא אדיר.

"זו באמת חרב פיפיות. לא הייתי מגיעה להחלטות ארוכות טווח תחת השפעת הסם הזה, אבל כן הייתי ממנפת את פתיחת הלב שלי כמה שיותר ומקבלת את ההכלה של בן הזוג שלי."

את רואה הבדל בין ההתייחסות של בני 20 לאינטימיות ומיניות בתוך הקשר לבין הגילאים המבוגרים יותר?

"מצד אחד כן. יש משהו הרבה יותר נוקשה בגיל המבוגר יותר. מצד שני אולי זו נוקשות שמגיעה עם הגיל ולא סיבות שנעוצות באופי המציאות. אני גם חושבת שאם היה הבדל, וצעירים היו מתייחסים לאינטימיות אחרת, היינו אמורים לראות עלייה בגיל ההתחייבות וההתמסדות ואני לא רואה עלייה כזו. אמנם לטכנולוגיה יש השפעה אדירה על הצעירים ועל דפוסי מערכות היחסים שהם מנהלים, אבל לא על דברים שהאבולוציה הרבה יותר חזקה בהם. בעיה הרבה יותר משמעותית בקרב הדור היותר צעיר, שעכשיו הם בני 17 פלוס מינוס, היא החשיפה לפורנוגרפיה. זו תופעה ממש מדאיגה. כשהם מתכתבים בווטסאפ, את רואה כל מיני ביטויים של רוך – הם שולחים אייקונים של לבבות, כותבים הודעות נפלאות –  אבל כשהם נפגשים, הם לא מצליחים להביט אחד לשני בעיניים. אז הפורנוגרפיה כן מייצרת דור שהמושג שלו לגבי אינטימיות ממש מעוות. אם התרבות לא תעגן בחוקים סייגים וגבולות להתנהגות הזו עם הטלפון, אני לא יודעת לאן זה יילך. קשה לי לדמיין שזה יישאר ככה."

מדברים מיניות

לא בכדי אנשים רבים מבלבלים בין אינטימיות למיניות. במצב האינטימי ביותר של אדם עם עצמו, הוא נוכח בכל שס"ה גידיו ורמ"ח איבריו הגופניים וגם בנפשו. היכולת לחבק, לקבל ולהסכים להוויה על כל נגזרותיה, גם הפחות מחמיאות וורודות, היא האינטימיות בהתגלמותה. זו מלאכת החיים שמגולמת ביתר שאת במצבים כמו קושי פיזי, חולי רפואי וחולשות על כל מופעיהן. עדי כהן, פסיכולוגית רפואית העוסקת בשילוב הגוף בטיפול נפשי, פוגשת בקליניקה לא אחת מטופלים המתקשים להתייחס במפורש לגופם (לדבר במפורש על ענייני וסת ועיכול למשל), לעומת הפתיחות היחסית שבה הם מדברים על היבטים רגשיים ונפשיים. "נראה שיש בושה בכל מה שקשור לגוף שלנו," אומרת כהן, "הגוף הזה שמזיע, מדמם, מפריש. אפילו שכל התופעות האלה משותפות לכולנו, כאילו מביש יותר להודות שאנחנו מפיקים צואה מאשר להגיד שאנחנו מדוכאים. הגוף הקונקרטי מודר המון פעמים מהשיח הטיפולי. הוא גילום הבשריות שלנו, החייתיות ומקום מושבם של היצרים והתשוקה. אולי בגלל זה אנשים רבים מתקשים להתייחס למיניות שלהם בטיפול נפשי. וגם אנחנו המטפלים לא שונים בהקשר הזה. גם לנו לא תמיד קל לשוחח עם המטופלים על המיניות שלהם. אנחנו חוששים להיות חודרניים, לשאול משהו לא מותאם, ותוהים באיזה מילים להשתמש כשנושא המיניות עולה. זה מעניין, כי מיניות היא היבט כל כך משמעותי בחיים האנושיים, ובכל זאת עשויה לא לקבל ביטוי, אפילו במרחב שכל כך מעודד אינטימיות, אמון ופתיחות. כדי לקדם שיח על מיניות בין אנשי המקצוע אני מעורבת לאחרונה ביצירת קבוצה בפייסבוק, מטפלים מדברים מיניות."

כשאת מדברת על מיניות, למה את מתכוונת?

"זו שאלה טובה. הפניתי אותה למטפלים בסדנה שהעברתי באחד הכנסים על מיניות. התשובות היו מגוונות מאוד. יש למשל מי שמתכוון ליחסי מין, ואחר תופס מיניות כמכלול הביטוי של חיות ויצירתיות. מבחינתי, מיניות היא החוויה החיונית של האדם בגופו. מושג הליבידו של פרויד יכול אולי קצת לתרום לנו כאן. אבל בפועל, בטיפול, אני בעיקר מתעניינת בתפיסה של המטופל לגבי המיניות שלו, מה הוא מגדיר כמיניות, ואיך זה בשבילו."

ואינטימיות?

"אינטימיות ומיניות הן צמד מילים שמתנשק ומתקוטט – תלוי את מי את שואלת. אינטימיות להבנתי היא היכולת להיות בקשר עם עצמנו ועם אחרים. ככל שהאינטימיות שלנו עם עצמנו רבה ועמוקה יותר, סביר להניח שנוכל להרשות לעצמנו 'לגעת' בתכנים פנימיים משמעותיים, ולאפשר לעצמנו להכיר ולבטא יותר חלקים שקשורים למיניות שלנו. כדאי בעיניי להפריד בין אינטימיות של אדם עם עצמו, שלדעתי תמיד תורמת להעשרת המיניות, לבין אינטימיות זוגית, שהדעות לגבי תרומתה למיניות חלוקות. יש כאלה שטוענים שאינטימיות בתוך זוגיות יכולה לסייע לביטוי של מיניות עשירה יותר ולביסוס מגרש משחקים מיני, ולעומתם יש כאלה שמתייחסים לאינטימיות ולקרבה של זוג כאויב המסתורין וכגורם שמכבה את אש התשוקה והחדווה המינית. שתי העמדות נכונות, לדעתי, וניתן לשלב ביניהן. הרי בכולנו יש מצבי-עצמי שבבסיסם עומדים צרכים שונים. אז יכול להיות שאם זוג מתיר לעצמו לתת ביטוי למצבי-עצמי שונים במיניות, כמו מיניות עם קרבה בפעם אחת ומיניות שיש בה היבטים של זרות בפעם אחרת, אז גם האינטימיות וגם המיניות נתרמות."

את חושבת שיש הבדל באופי המיניות הזוגית היום לעומת העבר?

"על פניו נראה שכן, גם במיניות אצל זוגות וגם בהיבטים של מיניות בהיכרויות. למשל: נראה שבזוגיות של צעירים כיום, במיוחד אלה שהקימו משפחה, יש פיחות בתדירות של יחסי מין לעומת מה שהיה נהוג דור קודם. אולי זה קשור לזה שכיום יש פעילויות מגוונות שאפשר לעשות יחד יותר מאשר בעבר, אולי זה קשור לשינויים בצריכת פורנו ודפוסי שימוש בסמים קלים. דבר נוסף הוא שאנשים שנמצאים בזוגיות יותר מודעים היום לאופציות של פתיחת היחסים ופוליאמוריה, ומדווחים שנמצאים בשיח כלשהו על זה עם בני הזוג שלהם, גם אם יישארו בסוף במודל המונוגמי. גם נראה שיש יותר שיח מתלבט על הזוגיות, אולי על רקע מגוון האפליקציות של ההיכרויות ומה שנראה כמו אינסוף אפשרויות להכיר בני זוג מושלמים. הרבה צעירים מוטרדים מה-FOMO [הפחד להחמיץ – Fear of Missing Out; ג"א], חוששים לפספס חוויות ושבויים באשליית הזמינות. בכלל, נראה שבעולם ההיכרויות יש דגש חזק על הפנטזיה. צעירים מספרים שקל להם יותר לקיים יחסי מין מאשר לצאת לדייט. כאילו הפנייה ליחסי מין עוקפת את המבוכה של לנסות להכיר."

הם מתייחסים לזה כאל בעיה?

"אני לא חושבת שהם רואים בזה בעיה, לפחות הצעירים לא. אנשים בשכבת גיל 40 ומעלה רגילים לסגנון היכרויות אחר, ודווקא להם נראה שהשינויים בעולם ההיכרויות יוצרים חוויית זרות וחוסר אינטימיות. אפשר לחשוב על ההתנהלות של הצעירים כהגנתית – פונים לפנטזיה במקום למציאות, פונים למיניות במקום לאינטימיות – אבל אולי כדאי לשמור על ראש פתוח ולנסות לראות את זה מבעד לעיניהם; אולי מבחינתם המיניות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתכתבויות ובמפגשים היא האינטימיות החדשה."

אם השתכנעתם שעבודה על אינטימיות קשורה קשר ישיר למיניות שלכם ושאינטימיות משמעותה לאפשר לעצמכם להיות פגיעים יותר, חשופים יותר, אותנטיים יותר ואמיתיים יותר, זה זמן טוב להתחיל לתרגל את התפיסה החדשה הזו. רגע לפני כן הרשו לי לחזור לנקודת ההתחלה של הכתבה. כשאנחנו חוששים להיות פגיעים, אומרת ברנה בראון בהרצאת הטד המפורסמת שלה, ומנסים להימנע מפגיעה בכל מחיר, אנחנו אמנם עשויים לחסוך מעצמנו את הכאב שבפגיעה, אבל בדרך אנחנו גם עלולים לאבד את הסיכוי לאהוב ולהיות נאהבים, להרגיש חיבור עוצמתי, למצוא את זה שנרצה לחלוק איתו את חיינו, גם לאחר שהפרפרים הולכים לעולמם, ובעצם את החיים הרגשיים שלנו. ככל שאהבה זוגית ומיניות תופסות נתח נכבד בחייהם של רובנו, ההבנה הרחבה והעמוקה יותר היא שחיים רגשיים מלאים קשורים גם ליחסים אחרים בחיינו, בראש ובראשונה עם עצמנו, לקריירה, ליצירתיות, להגשמה, להורות ובעצם לְמה לא.

בתמונה למעלה: banana trees, from somewhere in between 2018 | פולי בלום