בכל פעם שאני שומעת מישהו (והמישהו הזה יכול להיות גם אני( אומר — על פניו הבעת "עניין של מה בכך", המלווה בתנועת יד מותאמת - "אני כבר מזמן לא מפחד מהמוות", אני מבליעה חיוך, מהנהנת ופניי אומרות התפעלות. "סחתיין עליך," אני אומרת. "זה ממש לא מובן מאליו." אני לא שואלת כמובן איך קרה לו הנס הזה, כי אמרו לי שהחכמה היא לא להיכנס למצבים שרק פיקח יודע איך לצאת מהם, כלומר לא להסתבך בשאלות שהתשובה להן עלולה להפוך את המוח שלי לעיסה, להפיק ממני פרצי צחוק לא נשלטים או חמת זעם חסרת פרופורציות. פחד ומוות מנהלים כנראה את אחת הזוגיויות היציבות ביותר שנראו אי פעם, וכמו בכל זוגיות יש אחד נחרץ יותר, המוות, וזה שמהסס יותר, חושש יותר, הפחד.
מכל מקום, ככל שיהפכו בה, חידת המוות, עם כל הלהט שלנו לפתור אותה אחת ולתמיד - כלומר לקבל תשובה חד משמעית ובהירה -לא תיפתר לעולם, וכל עוד רוח חיים באפנו, לעולם לא נתעייף מהעיסוק בה, והיא גם לא תניח לנו. לפני מאות בשנים הגיעו שני יוונים חכמים מאוד למסקנות הפוכות בנוגע למוות. אפיקורוס, שהפך שם נרדף לכופר, דיבר על סופיות הנפש, ואילו סוקרטס דיבור על האלמותיות שלה. אפיקורוס טען בהיגיון רב שאי אפשר שהמוות והאני יחיו בכפיפה אחת, אז בלאו הכי כשהמוות יגיע לא יהיה אני כלשהו שיפחד. אם ככה אז ממה יש לפחד? סוקרטס, כששתה את כוסית הרעל, האמין שישוב ויפגוש בעולמות הבאים את חבריו שוחרי החכמה. אבל בין אם נקבל את הפתרון הרציונלי של אפיקורוס או את הפתרון המנחם של סוקרטס, מה זה יועיל לחיינו עכשיו? אילו הייתי חיה בתחושה של ודאות גמורה שהנשמה שלי מתגלגלת, האם הייתה לכך השפעה מעצבת על חיי? נראה לי שלא. אבל למותי הוודאי יש השפעה כזאת.
השמאן דון חואן, מורהו של הסופר קסטנדה, אמר לו: "מכשפים אומרים שהמוות הוא היריב הראוי היחיד שיש לנו. [...] המוות הוא זה הקורא עלינו תיגר. אנחנו נולדנו כדי להיענות לאתגר הזה." עוד הוא אמר לו: "מה שעליך לעשות כשאתה מאבד את סבלנותך הוא לפנות לשמאלך ולשאול לעצתו של המוות שלך. כמות עצומה של קטנוניות נושרת מעליך, כאשר המוות שלך עושה מחווה כלפיך או כשעולה בידך לראותו בחטף, או אפילו כשאתה רק מרגיש כי בן־לווייתך נמצא שם ושומר את צעדיך."
ואולי אפשר לומר שהפנמת המוות כעובדת חיים ומודעות ערה אליו יכולות להיות כמו ניתוח להסרת הטפל. ואז לא נותר אלא לשאול מהו הטפל. אבל הטפל כמו גם העיקר משתנים תדיר. זאת אומרת, שאי אפשר להסיר את הטפל חד פעמית, אלא חייבים ללא הפסק בכל רגע ורגע לראות מה עיקר עכשיו ומה טפל, ולהסכים להרפות ולשחרר וגם להסכים לפעמים לתת לטפל לשלוט אפילו שזה מבזבז זמן חיים יקר או גורם אחרי כן להרגיש טיפשים וחסרי ערך ושהחיים חסרי משמעות וליפול לאיזה בולען קיומי.
השבוע כשנסעתי הביתה ולימיני ראיתי שוב את האיצטדיון מחופה הזהב שנקרא על שמו של גביר עתיר ממון, שאלתי את עצמי אם הייתי רוצה שיישאר כאן משהו ממני אחרי שאלך ואם כן מה. בספרו להביט בשמש מספר ארווין יאלום על סרטו של אקירה קורוסאווה, איקירוּ. גיבור הסרט ואטאנַבֶּה, פקיד יפני אפור, מתבשר שיש לו סרטן ושנותרו לא רק חודשי חיים ספורים. כשהוא יוצא מהרופא, הוא משתמט מהעבודה לראשונה מזה 30 שנה, מושך סכום כסף גדול מהבנק, הולך לשכוח את עצמו במועדוני לילה, ואז נתקל יום אחד בעובדת שעבדה תחתיו ועזבה את עבודתה המשמימה כדי למצוא עבודה שמשמחת אותה. כשהיא שומעת שחלה בסרטן, היא אומרת לו: "צור משהו." המסר נקלט. הוא חוזר לעבודתו, שובר את כל הכלים ומקדיש את שארית חייו להקמת גינה קהילתית שדורות של ילדים ייהנו ממנה. אז אם יישאר משהו ממני, הייתי רוצה שזה יהיה משהו שמשמח מישהו, משהו שמוסיף לחייו טיפת ערך. אבל האם זה משחרר מפחד המוות? קצת, לפעמים. פחד גדול לא פחות הוא כל הניסיונות שנעשים היום לפצח את סוד חיי הנצח. לפעמים צריך לדעת להרפות וללכת מפה כשמגיעה השעה.
