שליחת חיים אחרים נסעה לפגישת פסגה עם האלים הקדמונים השוכנים אצל שכנתנו מדרום, על הדרך פגשה גם את הילדה הפנימית והגיעה איתה להבנות, ששחררו אותה למסע מלא תובנות. ושימו לב, אולי זה שיושב לידכם בקפה הוא בכלל חוצן
בדרך לשדה התעופה שאל אותי נהג המונית לאן אני נוסעת. "למצרים," עניתי. "אללה איסתור," הוא אמר לי. "בדיוק! זה השם של חברת הנסיעות שלי!" איך הוא ניחש? המסע הוא בחסות אללה שבשמים, ואחמד, מדריך הטיולים החביב, הוא נציגו עלי אדמות. מה פתאום מצרים? אני לא הולכת להצטדק כפי שנהגתי בעבר. אני לא חייבת הסברים לאף אחד, גם כשאני לא בדיוק יודעת מה מטרת הנסיעה. מזמן מזמן נתנה לי אימא שלי, שהייתה מפקדת בהגנה ומורה בישראל, לקרוא את הספר החניכה לאמת (תורגם שוב תחת השם התקדשות), כי בגלגול הקודם היא הייתה לדבריה כוהנת במצרים העתיקה. אגב, היא נסעה למצרים בזמן שאני נסעתי להמון מקומות אחרים. Timing is everything.
12.10.2019 – זה כנראה התאריך שנקבע בקלנדר הגלקטי לפגישה ביני לבין תחותי, הוא Thoth. נראה לכם שאני אגיד למישהו שיש לי פגישה עם חוצן? אני נראית בסך הכול דודה קצת אקסצנטרית, אבל בתחום הנורמה. החלטתי לספר לכם דווקא, כי ממילא אף אחד לא קורא את מה שאני כותבת. לראיה, לטורים הקודמים הכנסתי פה ושם דברים שערורייתיים, כדי לבדוק אם יש כאן מישהו, וזה עבר בלי תגובה. יופי! ואולי כל הקוראים שלי גם הם קצת אקסצנטרים.
יצאתי למסע רוחני במצרים עם שמואל שאול. את שמואל אני מכירה מחיים אחרים של פעם, ואני עוקבת כבר הרבה שנים אחרי המסעות שלו למצרים ולמדבר סיני. יוצא, חוזר, יוצא, חוזר בלי בעיות. אז אני סומכת עליו. הציעו לי הרבה פעמים, אבל עכשיו הגיע הזמן.
יש דרך לטיול במצרים שחוצה את המישור המדברי המאובק, הצהוב, חוצה את הזמן ההיסטורי ויכולה להסתכם במפגש עם החותם המיוחד שהשאירו אותם "בוראי משנה" – יצורים דמויי אלים שבנו את המקדשים ואת הקברים, מונומנטים רבי עמודים ופירמידות. הישגים מדהימים אלה מציבים חידה על-זמנית. דמות הענק של פרעה מנציחה את קטנותם של נתיניו, עבדיו ואויביו. בדרך האגו שעוברת בִמציאות החומר נועד כל זה להתפעלות ולתהייה; זהו שיר הלל לפרעה בן האלים, השליט הכל-יכול, על עושרו המופלג, שהשיג את חיי הנצח.
בתחילת המסע התעוררו אצלי התנגדויות. ישבתי ושוחחתי עם האגו שלי, שהוא בעצם ילדה בת שש שמרגישה מקופחת ומושתקת. היא הזהירה אותי שהיא תעשה לי פאדיחות של אי שליטה בסוגרים אם לא אדאג לה לגישה מידית לשירותים. היא לא רצתה שאסע למצרים, משכה לי בבגד והפריעה. הייתי צריכה לעשות איתה הסכם: אם היא לא תפריע, היא תקבל פרס, אבל לא משהו שהוא אוכל. היה לה דווקא רעיון: היא הזכירה לי שתמיד אסור היה לה להשוויץ, גם כשעשתה דברים נפלאים ויוצאי דופן. היא ביקשה שארשה לה להשוויץ. הסכמתי. עברנו את המשוכה הזאת.
המשוכה השנייה הייתה ריבוי המידע. את כל המידע הם סיתתו באבן, הירוגליף הירוגליף, מבחוץ ומבפנים, עשרות שנים של עבודה; על הקירות תיעוד מפורט של תהלוכות, טקסים, ציורים של אביזרים רפואיים מתוחכמים וכלי נגינה, תיאור של החקלאות, החי והצומח, וגם תיאורים של טכנולוגיה עלומה שרק הסימנים על הקיר הם זכר לקיומה. יש גם סיפורים של קונפליקטים משפחתיים בין האלות לאלים, ויש תיאורים של המעבר לעולם המתים ותהליך שקילת הנשמה כנגד נוצה; פענוח הנרטיבים שעל הקירות בדרך האגיפטולוגית, הדרך שחוקרים ממצרים ומחו"ל מתמידים ללכת בה, דרך שחיה ומתחדשת כל הזמן: אפילו בזמן שהותנו במצרים התגלו חדרי קבורה חדשים.
הייתה לי הרגשה שמסר חשוב חבוי בתוך ים המידע, אבל במקום גלוי לעין שאינו מודגש בכוונה, כפי שהכי טוב להחביא עץ ביער. אני רק מנחשת שהמסר הוא "יצאנו לרגע, כבר חוזרים"; אולי גם "תשמרו על הפלנטה" או "תתנהגו יפה עד שנחזור".
כי האמת היא שהם עזבו והשאירו לנו הרבה חומר למחשבה.
אפשר גם לתפוס את הדרך לאורך הנילוס כמסע של ריפוי והשכנת שלום. הדרמה החוזרת ונשנית בין הנשי (איזיס) לגברי (אוזיריס) היא למעשה סיפור של פיוס בין ההיבטים המנוגדים בתוכנו. התחדשות העונות והטבע תלויים בתהליך של פירוק, Dis-membringוחיבור, Re-membering. המצרים הקדומים נהגו לחזור באופן סמלי וטקסי על סיפור פירוק אבריו של אוזיריס וחיבורם מחדש, כשהשיא היה בהענקתה של איזיס לאוזיריס את זכרותו, כדי להביא לאיחודם המחודש.
אותו מסלול – אינסוף דרכים; אולי כמספר ההולכים. ואפשר שהמסע הוא רב ממדי, מתחולל במספר ממדים בעת ובעונה אחת. ואני כשלעצמי מה חיפשתי? חיבור רוחני שהוא מעבר לסיפורים. בהדרכת שמואל הבעתי כוונה למסע: להתחבר ולקבל (להוריד) השראה ממקור רוחני ולהעביר הלאה במילים את מה שרלוונטי לאנשים אחרים וגם לי.
היה זה כשהגענו למקדש חתחור בדנדרה שהתחלתי להתרגש; תחושה של חיבור קדום ושמחה מקלילת רגליים. ראיתי את המקדש כמבנה שמגלם פיזית את התודעה היצירתית על מגוון צורות הביטוי שלה: חדרים רבים שכל אחד מהם מוקדש לפעילות מרפאת, למדיטציה, לחניכה, לשירה, לריקוד, להקטרה – מקום של לימודים שיש בהם חופש ואהבה, יופי והתעלות, מסגרת ליצירה. רציתי לחולל בחדרים ולהפיק תדרים וצלילים בכל מקום, אבל על פי רוב בלמו השומרים המצרים את ניסיונותיי לשיר. אני יודעת שבטקסים של התקופה העתיקה מילאו הקול והתדר תפקיד מרכזי. הריק הופך את המכל להיכל, והאקוסטיקה מכוונת את גלי הקול לנקודת התכנסות ממוקדת, מחוללת קסמים והתמרה.
בכל אתר שביקרנו בו נוצר קשר שקיבלתי משהו דרכו: מודעות חדשה, תובנה או ידע. מסר שהועבר דרך שמואל הציע שאבקש להיפגש עם תחותי (Thoth) – אל החכמה, הכתיבה, המדע, השירה והקסם.
בעוד עיניי שוזפות את יופיים של הקירות עמוסי הסמלים, עלתה בי ההבנה שהמישור הסימבולי רק מצביע על מישור הרוח, ובה בעת הוא משמש כווילון המכסה אותו. זה המסיט את הווילון זוכה למפגש בלתי אמצעי עם הרוח. הכוונה מזמנת כוח של ישות מיטיבה, והמפגש עם אותו כוח הוא חוויה של הוויה במציאות ייחודית. משימה מעניינת קיבלתי על עצמי: לדייק את ההבדל בין התפיסה היונגיאנית לבין התפיסה השמאנית. סמל הוא אזכור. הוא נשאר במישור המנטלי ונתפס בחושים. כוח מתממש במישור האנרגטי.
המקדשים הם המסגרת להתרחשות. המרחב המקודש משמש כ-Setting המאפשר את התנאים הנכונים למפגש עם הרוח.
נשאתי את בקשתי להיפגש עם תחותי בכניסה לפירמידה מאתגרת מאוד, וכדי להדגיש את הרגע צילמתי סלפי של "לפני". למנהרה הייתה תקרה נמוכה, והירידה הייתה תלולה ונמשכה כ-20 דקות. הייתי צריכה לעשות את הדרך על ארבע וברוורס. נדמה היה שאין לה סוף, והילדה הפנימית התחילה להתלונן שהיא סובלת. הזכרתי לה שהבטיחה לעזור, והיא נרתמה וחיזקה אותי. כשנגמרה הירידה, חיכתה עלייה תלולה לא פחות. תוך התנשפויות נמרצות שהדהדו בחלל מצאתי את עצמי בחדר מתחת לקודקוד הפירמידה, שם התאפשר לי להירגע ולשבת בעיניים עצומות מול פיר אנכי. אחרי שהנשימה הוסדרה, פיניתי בתוכי מרחב ריק כדי למשוך אליי אור.
ראיתי על המסך הפנימי אלומה של קרניים זהובות, סגולות, כחולות ותכולות. הצינור שלי נפתח והתמלאתי באור שהתרחב ועטף אותי בברכה. הדרך החוצה הייתה קלה יותר ושרתי שיר עידוד:You can do it with the second wind. בכיוון הזה התגלה פתאום הפתח, בוהק באור השמש, ונזכרתי בהבטחתי לילדה – להשוויץ כמה שהיא רוצה בתוספת צילום הסלפי של "אחרי" והעלאתו לפייסבוק. עשיתי זאת!
עוד מפגש קרה סמוך לכפתו הימנית של הספינקס. במושגי ארץ עבר אליי משהו כהרף עין, חבילה מהאקאשה – הספרייה הקוסמית – שהכילה תמצות של מסרים שהתחילו להתפענח כשחזרתי הביתה, ומתוך ההשראה הזאת אני רוצה לחלוק איתכם את מה שרלוונטי לפלנטה כרגע. ייתכן שזה לא מפתיע אתכם, אבל חוצנים מתרבויות גלקטיות רחוקות כבר כאן, וזה המסר שלהם: "אנחנו רוצים להודיע על בואנו, ומקווים לקבלת פנים ידידותית."
איור: יערה עשת
