השנה המינימליסטית שלי

שני ספרים זרים ואשה ישראלית אחת הוציאו את אדית פלדמן-הרפז למסע חיפוש אחר הקסם של החיים הפשוטים, מלאי הכוונה, המטרה וההנאה. בתוך כך היא החלה לשנות את כל סדרי העדיפויות בחייה

לפני כחמש שנים הפכתי לאימא ויצאתי למסע חדש בחיי. המסע שלי החל בהמון זיכרונות ילדות שגרמו לי לחשוב: איזו ילדה הייתי ואיזו אימא אני רוצה להיות עבור ילדיי? מחשבותיי הביאו אותי לחקור, ברשתות החברתיות וגם עם הסביבה הקרובה לי, וככל שנברתי והעמקתי גיליתי עולם חדש, עולם שהיה כל כך טבעי עבורי כבר בילדותי והרגיש כאילו תמיד היה חלק ממני. כך גיליתי את המינימליזם.

המושג "מינימליזם" מייצג רצון לחיים פשוטים יותר, מלאים בכוונה, מטרה והנאה. זו גישה המודעת לסביבה ודורשת מהאדם לחשוב לפני שהוא פועל או קונה, מתוך הבנה שעלינו ליצור סדרי עדיפויות בכל תחום בחיים, כדי לבחור במה שעושה לנו טוב ומביא לנו שמחה בתוך העולם החומרי והמהיר שבו אנו חיים.

כבר בילדותי נהניתי מדברים קטנים ופשוטים. אין לי זיכרונות של שפע חומרי או חפצים רבים; הזיכרונות שעולים בי הם של משחקים עם חברים, של טיולי אחר הצהריים עם סבי וסבתי, של שמש שוקעת והאור שנכנס מבעד לחלון. זיכרונות של ריח ברושים, של הדרך למרכז המסחרי, של מכתבים שכתבתי וקיבלתי, של ישיבה על ספה, קריאה בספר והאזנה למוזיקה. הזיכרונות שלי בנויים מרגשות, מחוויות, מריחות וצלילים, אך יותר מכול חקוקות בי חוויות שחוויתי עם בני האדם סביבי בבית ילדותי ובבית סבי וסבתי. בשנה האחרונה התחלתי להתמקד בחיפושים שלי והתחלתי לחשוב מהו הבית שאני רוצה לחיות בו, הבית שאני רוצה ליצור בו זיכרונות לילדיי.

סוד הקסם היפני

לפני כשנה נתקלתי לראשונה בספרה של מארי קונדו, "סוד הקסם היפני". קונדו טוענת שחפצים רבים נאגרים בביתנו מתוך היקשרות לעבר או בשל פחד מפני העתיד. על פי שיטתה לסדר וארגון, יש לסדר את הבית על פי נושאים והכול בבת אחת. אין להפוך את סידור הבית לפרויקט ארוך ומתמשך, אלא להחליט כאן ועכשיו האם החפצים שלנו מסבים לנו אושר והכרחיים לחיינו – או לא. קונדו עוררה בי המון השראה ובעזרתה החלטתי להפוך את הבית שלי להכי נעים עבורי ועבור משפחתי. התחלתי לסדר. נפטרתי מבגדים שאיני לובשת יותר ומצעצועים שילדיי כבר לא משחקים בהם. העפתי מסמכים מיותרים וכלי מטבח ששנים לא נעשה בהם כל שימוש. לאחר התהליך נשמתי עמוק והרגשתי מרוצה וחופשייה. הניקיון הפיזי של הבית ניקה והרגיע גם את נפשי, ואהבתי כל כך את התחושה. עוד יותר נדהמתי לגלות שכאשר אני מרגישה קלה יותר מחפצים, מאושרת יותר ורגועה, זה מורגש גם אצל ילדיי ובן זוגי.

לאחר שסידרתי את הבית שלי, הרגשתי שהתפנה לי זמן משמעותי. אם בעבר הייתי עסוקה רק בניקיונות ובסידור אינסוף חפצים, לאט לאט החפצים שאינם מסבים לי אושר נזרקו או נתרמו ולי התפנה זמן לחשוב מה כן מסב לי אושר.

סוד האושר הדני

אחד ההרגלים שאימצתי השנה הוא לפקוד את הספרייה העירונית. כחלק מהמינימליזם שחל על ביתי, מדף הספרים שלי צומצם משמעותית וכמעט שאיני רוכשת ספרים חדשים. במקום לרכוש, התחלתי להשאיל ספרים מהספרייה יחד עם ילדיי, כך אנו שומרים על הסביבה ונהנים מזמן איכות משותף. תמיד אהבתי להיות בתוך ספרייה, ופתאום ההנאה הכל כך פשוטה הזו חזרה לחיי ואני אפילו חולקת אותה עם ילדיי. איזו זכות! יום אחד, כאשר בילינו בספרייה ועיינו בספרים שונים, עיניי נתפסו לספר בעל כריכה יפיפייה ומייד ניגשתי אליו ולקחתי אותו בידי. שם הספר הוא "הוּגֶה – סוד האושר של הדנים" ומתחת לכותרת נכתב: "ספר מקסים שמציע כיצד להפיק את המיטב ממה שמצוי סביבנו בשפע". "הוּגֶה" היא מילה שמתארת תחושה, הרגשה של חמימות ונעימות שנוצרת מהדברים הפשוטים ביותר, אשר מסבים לנו את תחושת האושר הטהורה ביותר. הספר מתאר את ההוּגֶה כחלק בלתי נפרד מהתרבות הדנית, תרבות אשר מוצאה בארצות הקור ואשר ממנה צמח הרצון להוּגֶה, הרצון ליצור אורח חיים המתענג על הדברים הקטנים ביותר והמנחמים בחיים, הדברים אשר הופכים את היומיומי למשמעותי: שתיית תה או שוקו בספל אהוב, התכרבלות בשמיכה נעימה, להתמקד בריח הגשם הממלא את האוויר או בשמש נעימה שמציצה מבעד לעננים, הכנת אוכל טעים ומזין, וכמובן: זמן משפחתי או זמן עם חברים, שאסור לוותר עליו למרות העומס של המשימות היומיומיות. ונרות! חובה להדליק נרות.

הבלשן רוביק רוזנטל לקח את עיקרי תחושת ההוּגֶה: נחמה, נעימות, חמימות, מנוחה, נוחות, נחת ונמנום, והפך את ההוגה הדנית לנחמומיות עברית – וכולנו מוזמנים להתנחמם.

לברוא מציאות נעימה

ברגע אחד, התחילו דברים להסתדר בראשי ובליבי; פתאום מצאתי שם מקצועי לתחושות שלי, ואני לא לבד. אני לא לבד במרוץ נגד הזמן, אני לא לבד ברצון שלי להתפנק, להתנחמם ולהתחמד. אני לא לבד כשאני שואלת שאלות על עתידי, אני לא לבד ברצון שלי להקדיש זמן למה שאני אוהבת באמת, אני לא לבד בתחושה שהפחות הוא יותר, ושהפשוט מביא לאושר ושמחה. המינימליזם וההוּגֶה לימדו אותי לכוון את תשומת הלב, הזמן, האנרגיה והכסף שלי לעבר הדברים המשמעותיים ביותר עבורי. פתאום קיבלתי אישור לכך שהרצון שלי ליצור סביבה רכה, נעימה, מלאה בטבע ובחברותא של בני משפחה וחברים טובים אינו מופרך, והוא אפילו אפשרי. ההוּגֶה והמינימליזם מאפשרים לי, כשאני מרגישה שאני נכנסת לסחרור המציאות היומיומי, לעצור ולשתות משהו חם, לאכול משהו מתוק, להניח לכביסה ולכלים ופשוט להיות. להיות האישה שאני רוצה להיות, להיות מי שאני כאדם, כאימא וכבת זוג. ומה אני רוצה להיות? אני רוצה לטייל עם ילדיי בטבע לא רק בסופי-שבוע; ללכת איתם למוזיאונים, לשחק משחקי קופסה וקלפים, לראות איתם סרטים ולהתכרבל על הספה. אני רוצה לקרוא ספר טוב ולנגן בגיטרה, לעשות אומנות, למלא את הזמן שלי במפגשים עם חברים קרובים ועם אנשים שאני מגיעה עמם לשיח מפרה, משעשע, עמוק וחסר שיפוט. אני רוצה ליצור סביבה שבה אגדל את ילדיי כפי שאני רואה לנכון, כפי שהמינימליזם וההוּגֶה רואים לנכון יחד איתי – סביבה טבעית, שמלמדת אותם לבקר את הצרכנות והשפע החומרי ונותנת להם דוגמא וכלים ליהנות מהפשוט וממה שקיים בסביבתם הטבעית.

צילום: Sylvie Tittel / unsplash

ניקיון וירטואלי

אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי בשנת המסע שלי אל תוך המינימליזם, הוא תהליך בחירת הסביבה שלי ושל בני משפחתי. הקפתי את עצמי בחברים קרובים וטובים ויצרתי את הקהילה הכי נכונה עבורנו. קהילה בה הערבות והאהבה מחברות את כל הניגודים, סביבה בה יש מקום להתפתח מתוך שיח כנה ונעים, מתוך התגברות משותפת על קשיים ומתוך אהבה. "בעל הסולם" (הרב יהודה לייב הלוי אשלג, מקובל שכתב את פירוש "הסולם" לספר הזוהר) כתב, "כל שבחו ורוחו של האדם תלוי בבחירת הסביבה", והסביבה שאני בוחרת להיות בה היא זו שתגדיר אותי, שתיצור בי רצון לגדול ביחד ובשיתוף פעולה. מבחינתי, סביבה וירטואלית אינה שונה מהסביבה היומיומית, משום שחלק נכבד משעות הפנאי שלי מתנהלות ברשתות החברתיות. אם בעבר הייתי רואה חדשות וקוראת במדיות שונות על אירועים אשר אינם ממלאים את ליבי בשמחה ואושר, אלא להיפך, גורמים לחרדות ועצב, כיום המצב שונה: גם ברשתות החברתיות אני בוחרת אחרי מי אני עוקבת, אילו נושאים ותמונות ימלאו את החלל הווירטואלי שאני צופה בו, משום שכל מסר שכזה נכנס לתודעתי ומשפיע על חיי ומצב רוחי. אז לא, הכוונה היא לא להתנתק לחלוטין מהמציאות, אך מניסיון אני יכולה לומר שהמציאות תפגוש אתכם כך או כך – לפחות תשלטו במה שאתם יכולים. אתם יכולים לבחור לעקוב אחר אנשים שכותבים ומעלים תמונות ומחשבות אשר מעוררות בכם השראה, רגשות חיוביים ואולי אפילו מוטיבציה לפעולה משלכם.

אחת הנשים הכי מעוררות השראה שאני עוקבת אחריהן בארץ היא דרור שדה. בשנים האחרונות שדה שינתה את חייה בעזרת הגישה המינימליסטית והרצון להאט את קצב החיים, ובדף האינסטגרם שלה ניתן לעקוב אחרי חיי משפחתה בבית מינימליסטי עם המון אהבה לטבע, לסביבה ולאדם. "גדלתי בקיבוץ דתי בעמק המעיינות. בגיל 21 עזבתי את הקיבוץ, יחד עם בן זוגי – והמעבר היה חד", היא מספרת. "היציאה מהבועה הקיבוצית והפריפריאלית הייתה מטלטלת. נכנסתי לקצב חיים מסחרר. עבדנו בלי סוף בשביל לממן את שכר הדירה, את הקניות בסופר, את הבילויים המתבקשים… הייתה תחושה של ריצה ללא תכלית.

דרור שדה

"אני חושבת שקיצוניות השינוי בין החיים בקיבוץ לעיר הייתה הדבר שגרם לעיניי להיפקח, ללב שלי להתפכח ולשאול מה סדר העדיפויות שלי? איך אני רוצה להעביר את החיים האלו? בנקודה הזו הבנתי שהדבר שבשבילי הכי חשוב, הדבר שבו הייתי רוצה להשקיע בחיים שלי, הסל הזה שבו אני בוחרת להניח את כל הביצים שלי, הוא – השמחה. עם כמה שזה נשמע קלישאתי, הבנתי שזו העבודה הכי קשה, של כולנו. הבנתי שזה חמקמק, ועם זאת כל כך נוכח. התבוננתי באנשים סביבי שמתנהלים למען ״העתיד״. חיים בטירוף היום – כדי שעוד כמה שנים יוכלו ליהנות. ראיתי פספוס גדול, ראיתי כמה אני רחוקה מלחיות את הרגע הזה, את עכשיו. החלטתי לשנות".

מהו המינימליזם עבורך ועבור בני משפחתך?

"לאחר כשנתיים מגורים בברלין, חיפשנו מקום לחיות בו בארץ והחלטנו לחזור לגור בעמק ולבחור בקצב חיים איטי ומספק. בנינו בית מותאם למידותינו: בדיוק מה שאנחנו צריכים, ולא מטר יותר. יש לנו גינת פרחים, ירקות, עשבי תיבול וצמחים לתה. היכולת להיות שותפים לכמה שיותר שלבים בהכנת האוכל והשתייה שלנו מאפשרת לנו תזכורת מדהימה של ״כאן ועכשיו״, מכיוון שהדברים עומדים לנגד עינינו ומאוד ׳נוכחים׳. לדוגמא – אם טיפלנו בגינה כמו שצריך, התבלינים יהיו במיטבם והאוכל יהיה טעים יותר.

"החפצים שלנו בשימוש תדיר ומה שלא – נמסר. להרגשתי, כל פריט לבוש, מזון או רהיט שנמצא אצלנו בבית ללא שימוש – מבזבז לי אנרגיה וכמובן אינו משרת את מטרת העל שלי: הוא לא משמח אותי. בדרך החיים שבחרתי בה אני לא נמנעת מלקנות דברים שמשמחים אותי, אבל לרוב, אם אכניס פריט חדש – אוציא במקומו אחר שאינו נמצא בשימוש.

דבר נוסף ומשמעותי מאוד בשבילנו – בעקבות הבחירות שלנו לגבי מקום העבודה של כל אחד מאיתנו – יש לנו המון זמן משפחתי מדי יום, והיחד הזה הוא אושר גדול. אנחנו מטיילים, עובדים בגינה, מכינים ביחד אוכל, מארחים המון ונהנים מהשקט".

את נתקלת בקשיים בקיום אורח חיים מינימליסטי?

"אני לא מרגישה שאורח החיים שבחרנו מקשה עלינו, להיפך: אני נדהמת מהאפשרויות שפתוחות בפניי. אנחנו חיים על פי מידותינו וזה מאפשר לנו ליהנות מהשפע הגדול שסביבנו. אני עצמאית, בעלת חנות בגדים ועיצוב הבית שממוקמת בקיבוץ שבו גדלתי, 10 דקות נסיעה מהיישוב שבו אני מתגוררת היום. אם בעבר היכולות שלי היו מוגבלות, היום בעזרת חנות אינטרנטית אני מרגישה שהעסק שלי ממוקם במרכז תל אביב. אני מרגישה שאני נהנית מכל העולמות".

מאיפה היית ממליצה להתחיל למי שרוצה לחיות באורח יותר מינימליסטי? מה הצעד הראשון?

"הצעד הראשון והמשמעותי ביותר הוא להעז למצוא מה משמח אותי עכשיו. צריך להיות אמיצים כדי לשאול את השאלה הזו ועוד יותר – כדי לענות עליה. בכנות. לא להסתכל אפילו דקה קדימה, כי הזמן זה עכשיו. כל רגע שבו לא טוב לי – הוא רגע שלא יחזור. ולכן, מזה צריך להתחיל. מהשמחה. משם כבר יגיעו התשובות.

"אני ממליצה לא להישאר במקום שלא טוב בו. לעבוד כדי לשנות או לזוז משם הלאה. אני יודעת שהחיים מורכבים מאוד וכמובן שאי אפשר שיהיה רק טוב, אבל אפשר לשאוף לשם – זה רק מביא עוד ועוד ממנו.

"בכל מורכבות הכי גדולה אני מסתכלת עמוק עמוק פנימה ורואה שבסופו של דבר: יש מה שעושה לי טוב – ומה שלא. ככה פשוט. נכון שיש דברים שאנחנו לא בוחרים, אבל אנחנו תמיד בוחרים איך להתמודד איתם".

בעיצומו של מסע

שדה לא לבד. בשנה האחרונה הקפתי את עצמי בהמון אנשים מעוררי השראה בתחום החינוך, הסביבה, הקיימות והמינימליזם מהארץ ומהעולם, גם בסביבתי הפיזית וגם בעולם הווירטואלי, אך המסע שלי עודנו בעיצומו. לא סיימתי לחקור את הנושא, ובטח שלא סיימתי להפוך את ביתי ואת דרכי ההורות שלי למינימליסטיים, פשוטים, טבעיים, מהנים ושעונים על חיי קהילה תומכת ומחזקת.

אחד הדברים המשמעותיים שהבנתי עד כה במסע שלי הוא שעלינו להיות סבלניים כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו. כל שינוי שתחליטו ליצור בחייכם הוא מבורך כאשר הוא נעשה באהבה ובשיתוף פעולה. הבינו שאתם נכנסים למסע חיפוש אישי אשר לוקח זמן והוא אינו חד פעמי. בכל מסע אנו נתקלים בדרכים מתפצלות, בקשיים ובאי הבנות. היעזרו באנשים שאתם סומכים עליהם ובתחושות האינטואיציה שלכם והתקדמו בדרך שלכם ובקצב הנכון לכם ולסביבתכם.

אנו מתקרבים אל עבר תקופת האביב וחג הפסח. זו תקופה שאני אוהבת במיוחד, משום שהיא מסמלת עבורי התחדשות וחשבון נפש. בפסח נהוג לנקות ולאוורר את הבית, וזה זמן מצוין להתחיל לנסות לחשוב מה אנחנו בוחרים להשאיר בבית בניקיון הזה – ומה לא. זה זמן נפלא לעצור ולשאול מה מסב לנו אושר ועל מה היינו יכולים לוותר. ובפסח הבא עלינו לטובה יש לרובנו גם זמן רב לבלות עם ילדינו. אולי ננסה לחשוב מה ימלא אותם ואותנו אושר אמיתי? איזו חוויה משותפת תרקום בנו ובהם זיכרונות משמעותיים ובונים?

את הפסח הזה אנחנו הולכים לבלות בטבע הקרוב לביתנו, בחווה האקולוגית הסמוכה לעיר שלנו, ובכל יום נארח ונתארח אצל חברים אוהבים כדי שנעביר את הזמן בחברותא ובנחת ולא במרוץ מטורף אשר יקשה עלינו נפשית וכלכלית.

אני בטוחה שאם תחקרו ותנסו את הדברים המובאים כאן, למעשה תתחילו בטיפוח שלכם כבני אדם וכהורים ומכאן גם נתחיל לטפח ילדים בריאים יותר, שמחים יותר ושלמים יותר עם עצמם ועם הסביבה שבה הם חיים.

אהבתם את הכתבה? הצטרפו אלינו!

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר בהקדם:

אדית פלדמן-הרפז

אדית פלדמן-הרפז

הבא

כי ציווני חירות [ותרבות] האדם הפשוט

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן