חיים אחרים המחודש

המפתח שלא הולך לאיבוד

על מחזיק המפתחות שיש לי במגירה תלויים המון מפתחות. אחד לבית שבו נולדתי, אחד לזה שבו התחתנתי. אחד לזה שבו נולדו הילדים, אחד לכל דירה ששכרתי מאז, מפתחות מפתחות, לתיבות דואר, מחסנים, מנעולי אופניים, אינטרקומים, אני מסתכלת על הצרור הזה, שהולך ותופח ככל שאני מתבגרת, ומנסה להבין איזה מכל הבתים האלה באמת הבית שלי.

כשאבא שלי היה ילד בן חמש בפולין, העולם התהפך. המלחמה הגדולה פרצה, סבא שלו הניח את המשפחה על עגלה והם נמלטו. שבע שנים של נדודים עד שהגיעו לארץ. מאז, כל חייו, הוא חסך אגורה לאגורה כדי לבנות בית. הבית היה עבורו התגשמות כל החלומות. חלום של ביטחון. של שקט. של יציבות. של שפיות. של אושר. בהזדמנות נדירה הוא רכש חלקת אדמה במיליון תשלומים, ויצא להגשים את חלומו. במהלך השבוע הוא שירת כאיש צבא בבסיסים מרוחקים ובשבתות היינו מעמיסים יחד שקים ופורקים אותם. הוא סחב בלוקים, מלט, אדמה לגינה, ורתם אותנו לעבודות הבנייה. אני הייתי בת תשע או עשר ועשיתי את רוב עבודת הרובה שבין המרצפות במקלחת. האחים שלי סחבו סלעים לחומה, אימא שלי צבעה את כל המשקופים. משפחה מקימה לעצמה בית. הילד שהיה זר ואחר כך מהגר ואחר כך לוחם, בלי אף דקה של מנוחה, ניסה לבנות לילדים שלו עתיד ורוד יותר.

אחרי שנתיים של עבודה קשה עמד הבית על תילו, מוקף חומה גבוהה. נכון, כשסיימנו לעבוד גילינו ששכחנו להתקין מרזבים, אבל הי, מי נתפס לזוטות. העברנו את מעט הריהוט שהיה לנו, והרגשנו שהגענו למנוחה ולנחלה. הביתה. אבל ההרגשה הזו מיהרה להתפורר אל מול המציאות הנפשית. בתוך הקירות שרר חלל שאף אדריכל לא הצליח לתחום. הכאבים של העבר, הסכסוכים והמחלות של ההווה, הלב המשפחתי שלנו על שלל פצעיו לא זכה למרפא המיוחל. נכון, היה מטבח חדש, אבל לא הצלחנו לשבת בו יחד לארוחה. ההורים שלי האמינו בעבודה עצמית. הם לא ביקשו עזרה מאף אחד. עזרה היתה סימן לחולשה. הם גם העדיפו לא להזמין ולא לצאת. למה לצאת אם בנית לך כבר את בית החלומות? לאט לאט המשפחה הלכה והתפרקה, ואבא שלי, האהוב. הלוואי וידעתי מה הוא הרגיש וחשב. הייתי צעירה מכדי לשאול. ועכשיו כבר אין את מי.

עברו מאז הרבה שנים. אבל לזמן, גיליתי, אין באמת משמעות, אם לא עושים איתו משהו. וככה מצאתי את עצמי בגיל 30 ומשהו עם תינוק קטן עושה בדיוק את אותו הדבר; מנסה להקים חומות בצורות כדי להסתגר בתוכן ולא לצאת. עברו עוד כמה שנים טובות עד שהבנתי את הטעות, עד שהבנתי שאם אני לא מסתכלת טוב טוב, אני חוזרת בדיוק על אותו סיפור. כמו אלכוהוליסטים אנונימיים אני צריכה להזכיר לעצמי מדי יום את השיעור של השושלת המשפחתית שלי ולפתוח את הדלת לרווחה לשינויים, למבקרים, לחוויות משנות חיים ולתנועה.

גם אני מוצאת את עצמי חולמת מדי פעם על בית גדול עם חצר וגינת ירק, אבל אז אני מתפכחת, ומזכירה לעצמי שמה זה משנה. מה זה משנה אם יש לי ג׳קוזי או מקלחון. הדירה שאני שוכרת ישנה מאוד. המטבח בה מתקלף והמגֵרות נתקעות כשפותחים אותן. אבל בארוחת הערב אנחנו יושבים יחד ומחליפים חוויות. ואני מחכה לזה כל היום. כל בוקר אני מזכירה לעצמי להתבונן טוב טוב בילדים ולשאול למה הם זקוקים כדי להרגיש בבית באמת, כדי להרגיש שיש להם מקום שמצד אחד מקבל אותם באהבה ללא תנאי, ומהצד האחר שואף לפתח אותם כבני אדם בעולם הזה. למזלי, פגשתי אנשים מעוררי השראה שהראו לי דרכים, נתנו לי עצות טובות וכלים לממש אותם בדרך לבנייה הזאת. המורה למשחק שלי, הלל נאמן זיכרונו לברכה, ישעיהו בן אהרון שפתח לי את עולמות האנתרופוסופיה, שלומית תמיר שלימדה אותי אירידיוסופיה והתבוננות מודרכת על השושלת הדורית. אפרת שר שלום ודני נווה שהאירו לי כשהכול סביבי חשך. לכל אלה אני חייבת תודה על הבית הפנימי שלי שאני בונה לי. והטור הזה יזכיר אותם מדי פעם כדי להזכיר גם לעצמי שלבד אי אפשר לגלות את כל התשובות.

אז יש את הצרור הזה של המפתחות במגֵרה, שנראה כמו הצרור של השרת בבית ספר. וכשאני מסתכלת עליו שוב, אני מבינה שהמפתח שאני מחפשת לא נמצא בצרור הזה. הוא לא נמצא בשום צרור. הוא מפתח בלתי נראה, שתלוי על חוט הלב שלי ופותח אותו לרווחה כשאני נמצאת במקום שטוב לי בו. בדרך כלל זה כשאני ליד הילדים, ליד חברים טובים, המשפחה הקרובה, יוצרת משהו שאני אוהבת, מבינה על החיים משהו שלא הבנתי קודם. זה המפתח לבית שלי. ולמזלי, הוא לא הולך בשום אופן לאיבוד.