חיים אחרים המחודש

חשבנו שצופית גרנט תסכים לקפוץ למים ראשונה ושיהיה מרתק. לא התבדינו. אז גם נודע לנו שכבר שבע שנים היא רצה עם מופע שנושא את שם המדור הזה. הנה אנחנו מפנים לה את הבמה

אני נמצאת כרגע בתוך לימודים קשים, מטורפים של 12 הצעדים. כבר לפני מלא שנים, כשהתחלתי ליצור סדרה על מכורים, פגשתי בשיטה הזאת שמטפלת בהתמכרויות. במקביל צללתי גם לתוך העולם הפסיכיאטרי, כי יש לי אח עם סכיזופרניה. עשיתי סרטים והרצאות לעולם הפסיכיאטרי. הרגשתי שאני משנה תודעה, כי אני מחברת את תודעת השיקום לעולם הפסיכיאטרי. ואני יותר מכל דבר אחר מאמינה בבני אדם וביכולת שלהם לרפא את עצמם, ולגדול ולצמוח. אבל הם לא יכולים לעשות את זה לבד, הם צריכים כלי.
ב 12- הצעדים רואים את המורכבות של האישיות ומבקשים לחבר את הבנאדם לזיכרון הראשוני של מי שהוא נועד להיות. מחלת ההתמכרות היא לא האלכוהול או הסמים או האכילה. זה רק הביטוי שלה. המחלה עצמה היא תוצאה של מבנה האישיות, שלא יכולה לעבור את המסע הזה בלי הרס עצמי.

ועכשיו אני בסוג של התבודדות והחלטתי שאני נכנסת לזה. ובאמת מצאתי את עצמי יושבת בתוך קהילה שרובה מודה בהתמכרות שלה, ואני באתי ללמוד. תמיד הייתי אומרת "אני לא מכורה לכלום", ותוך כדי תנועה גיליתי שקוד ההישרדות שלי הוטבע בעצם בדלת המסתובבת הראשונה של המופע שלי, בגיל חמש וחצי, כשאימא שלי, ברגע של כעס, השאירה אותי אצל סבתא שלי ופלטה: "אימא, אני הולכת. כשהילדה תפריע לך שימי אותה בכביש." ואמרתי לעצמי: "אני אהיה ילדה מספיק טובה שאף אחד לא ישים אותי בכביש."

המשפט הזה נחרט, כנראה, כמו קעקוע על דופן ליבי. וזה לא מתוך מקום של ריצוי, זה משהו הרבה יותר קיצוני. וזה כל כך עמוק שפשוט מדהים אותי לפגוש את עצמי בגיל 54 מתמודדת עם זה כמו אז. עדיין מעדיפה למות ולא להרוג. למות ולא לפגוע. למות ולא להגיד אמת פוגעת.

ויש משהו שקורה לי דווקא עכשיו בתוך התהליך. ההופעה שלי היא בעצם איזשהו אקט טיפולי שבניתי לעצמי. הקבלה, ובכלל היהדות, מסבירה את זה כל כך אינטליגנטי; כל העולם הזה הוא די.אן.איי אחד גדול, וכל הדיבור הפנימי עם ההורים שלנו מתחיל באיזושהי תודעה קדומה וכנראה לא נגמר לעולם.

אנחנו פוגשים אותם פעם אחר פעם בתוך התודעה שלנו, בכל מיני אירועים בתוך החיים שלנו, ולא באמת יכולים להתנתק מזה.

בגיל חמש וחצי גם הפכתי להיות אורחת בחיים של אבא שלי, אחרי שהקים משפחה חדשה. לצערי הוא לא עשה את התפקיד שלו כאבא. עד היום אני משלמת את המחיר, אבל לא כועסת עליו. בחרתי לעבור את מסע החיים דרך התבוננות, מודעות והתפתחות, ואני לוקחת את מערכת היחסים הזאת ואת סך כל הכאבים שלי והחסרונות שלי כמדריך לכל מפגש שנקרה בדרכי, אם במקצוע ואם בחיים, ומחברת את כל הניסיון הזה לכלי הכי מפותח אצלי באישיות – החמלה. וזו הדרך היחידה שלי להסתכל על ההורים שלי היום – לא רק כבת שלהם, אלא גם כבנאדם. כי אני לא מוכנה להמשיך לקחת את ה"מחלה" הזאת לעוד דור. והכעס, אני מאמינה בו רק כתמרור אזהרה לרגע. אני לא מאמינה בכעס לדורות; זה לא מעניין אותי להיות שם.

היום אני מבינה משהו הרבה יותר עמוק. אני מחוברת מאוד לתורת הקוונטים,  לזוהר ולקבלה ולבודהיזם, לכל התהליכים הרוחניים שאפשר לעבור דרכם. כשאני מדברת על רוחניות אני יודעת איזו עבודה סיזיפית היא בעצם בעולם הזה. לדבר על רוחניות זה לא רוחני. יש רק אפשרות אחת: להיות ברוחניות זה לעשות רוחניות. בעולם הבא כבר לא תצטרך לעשות, תוכל רק לדבר. בעולם הזה התפקיד שלנו זה לפעול. פה זה הגיהינום, ופה צריך לעבוד נורא קשה. זאת הדרך היחידה לעבור את המסע הזה, ולהאמין ברגעים מסוימים שאתה בגן עדן. אין דרך אחרת.

ואני תמיד בוחרת את הדרך שלי. אני מוכנה להיות פה לבד לגמרי לשארית חיי, אבל לא להיות חלק מקבוצה שהאנשים בה לא זוכרים את היכולת שלהם לחשוב גם באופן עצמאי. העולם של האנשים עם הדעות החופשיות- באמת הולך ומצטמצם, כי האינטרס העולמי הוא להשאיר אנשים בתור עיזים וכבשים. זה לא משנה מה אתה, הצורך הוא להשאיר אנשים מצומצמים. אנחנו אסירים בתוך העולם הזה, אסירים של עוני או של עושר או של בערות.

הרוב הם אנשים טובים. אבל כל כך הרבה אנשים חיים תחת אימת הדיכוי, אימת הכלכלה, הפרנסה, החינוך, שיוצא מהם רע. יש דרך, וצריך ללמוד אותה. יש דרך, והיא לא אחת. באבודים אני המון פעמים אומרת את זה: החיים לא באמת נראים רק דרך הפריזמה שלנו. יש עוד פריזמות.

ואני לא מסוגלת להישאר אדישה למה שקורה בסוריה. וזה מעצבן אותי גם שנולדתי במדינה הלא נכונה. כי אם זה היה תלוי בי, לא הייתי עושה, לא אבודים ולא ערוץ שתיים ולא כלום; אם זה היה תלוי בי, הייתי עכשיו עם צלם שהוא גם איש סאונד, והיינו מסתובבים ורק מביאים תיעוד של האכזריות של מה שאנשים מסוגלים לעשות לאנשים אחרים. דרך אימה של שלטון, של כאוס, של חרא... זה מה שהייתי עושה, שם הייתי רוצה לסיים את החיים שלי. לא רוצה אוסקרים, לא רוצה תיאטרון, לא רוצה טלוויזיה. לא רוצה משכורות מהדברים האלה, לא רוצה משכורות עתק גם. לא רוצה, לא צריכה את כל הדברים האלה. הייתי רוצה מישהו איתי, צלם שגם יודע לנהוג בג'יפ, ולהסתובב בעולם עם בנדנה על הראש, רק להביא את התיעודים של הדברים האלה; לדבר עם בני אדם ולהזכיר לעולם שיש שמה רגשות. זה לא "ערבים", "יהודים", "נוצרים", "חזירים"... זה בני אדם. זה ילד קטן שנותנים לו רובה ביד, ולא אמורים לתת לו רובה ביד. זה כל מה שהייתי רוצה לעשות בחיים. הייתי רוצה שישחררו אותי מהנטל של הלה- לה-לנד והדברים היפים והבגדים היפים והבושם וה"פן" והגוונים. שם הייתי רוצה לסיים את החיים שלי. באיזה מחנה פליטים. שם הייתי רוצה להיות עכשיו.

ואני חיה, ואני גם שמחה, ואני גם מסתלבטת וצינית. והסרט הכי גדול שראיתי השנה, וצרחתי באולם מרוב צחוק – צרחות – זה צ'מפיונס. אני רוצה ללכת לסרט הזה עוד 600 פעם, ולו רק בגלל החמלה שיש בסרט הזה. אבל הגיוני שב 2019- יש מיליונים של פליטים, סחר בתינוקות, סחר בילדים? וזה נשמע הגיוני שמדינת ישראל, העם הנבחר, נשארים אדישים לדבר הזה? אי אפשר לשמוח. ושלא יספרו לי שהעולם טוב, ושלא יספרו לי שהעולם פמיניסטי, ושלא יספרו לי שנשים נמצאות במעמד יותר טוב, ושלא יספרו לי שאין סחר בבני אדם ושלא ממשיכים לחטוף ילדים ושאנשים לא מנצלים את המרות והכוח שיש להם בידיים, כדי לדרוס כמעט כל חלש שעומד בדרכם. שלא יספרו לי את זה. שלא יספרו לי את הסיפורים האלה יותר. בא לי לבכות פתאום, מרוב כאב. אמנם המצב שלנו כיום נראה הרבה יותר טוב בהשוואה לכאוס האינסופי של המחצית הראשונה של המאה ה 20- , אבל איך זה הגיוני הפערים הכלכליים, שלמשפחה אחת יש מיליארדים של דולרים, כשיש מדינות שהתינוקות בהן ישנים על המכסה של הביוב? האנושות מאפשרת לדבר הזה לקרות, וזה לא נורמלי. זה מטורף. לא יכול להיות עולם בלי רע. אבל הרע הוא לא מה שקורה בסוריה; הרע הוא היכולת שלנו ושל מדינות שלמות להתעלם מזה – להמשיך להדליק נרות בשבת, לרחוץ את הילדים באמבטיה, לזרוק כמויות אדירות של אוכל, בזמן שלידך יש גבול עם מיליון וחצי ילדים ונשים...

מישהו שאל אותי אם יש לי תקווה. אז יש בי משהו שלא רואה שום דבר בכלליות. אני מזהה את החושך וכועסת; אני יודעת איפה הייתי רוצה להיות ואיפה כבר לא אצליח להיות כנראה. ויחד עם זה, אני כן רואה תהליכים שאנשים פרטיים יכולים לעשות, ובעיקר רואה את התהליך שלי, האישי. אני רואה את הבחירות שלי, ורוצה להמשיך לבחור להיות בהשפעה, רוצה להמשיך לבחור לא לכעוס, רוצה להמשיך לבחור להשתמש בסיפור הכי פרטי שלי כמשהו שהופך להיות איזשהו כלי עזר לאנשים לבחור את דרך ההתבוננות והלימוד שלהם.

ואם אנחנו לא במודעות, אז הבחירה שלנו מצטמצמת. וגם בתוך המודעות... נגיד דיאטה. אין דיאטה שאני לא נכשלת בה. ואני רוצה לרוץ. כבר 20 שנה אני אומרת "החלום שלי זה לעשות מרתון". לא יכולה! דקה אני לא מצליחה, 40 שניות. המון דברים אני לא מצליחה לפצח. יש לי מודעות גבוהה מאוד, אבל גם המודעות לא מאפשרת לנו לשלוט בהכול.