חיים אחרים המחודש

חזרתו של המחקר הפסיכדלי למרכז הבמה בעשור האחרון, כשהמטרה המרכזית היא לגליזציה של חומרים משני תודעה לצורך טיפול רפואי, מעוררת שאלות נוקבות בעיקר בהקשר של השתלטות הממסד ובעלי ההון על התחום וצמצומו בעיקר לאינטרסים של מוקדי הכוח. בעז יניב מישיר מבט אל הסכנות והסיכויים

בעשור האחרון עשה הביטוי "רנסנס פסיכדלי" את דרכו מהשוליים למרכז הבמה התקשורתית בארץ ובעולם. אם ב-2011 תהינו עידו הרטוגזון ואני אם יהיה קהל ללפסיכונאוט, מגזין למחשבה פסיכדלית בעברית, היום התשובה לשאלה זו ברורה מתמיד, ולראָיה הגיליון שאתם אוחזים בו כעת. אבל האם באמת מדובר ברנסנס של התרבות הפסיכדלית כולה? ולאן הוא מוביל אותנו?

כדי לענות על שאלות אלה, עלינו לנסות להבין ממי מורכבת הקהילה הפסיכדלית. כבר במבט על שנות ה-60 אפשר לראות שאין זו קהילה אחת, אלא קהילות שונות עם מטרות ומאפיינים שונים, ובהם סוכני CIA, פוליטיקאים, היפים, אמנים ואקטיביסטים אנטי-ממסדיים. מבט על ימינו אנו חושף שהקהילה הפסיכדלית בימינו מרובדת מאי פעם – היא נעה על הטווח בין כוכבי הוליווד עשירים לנערי קצה בשכונות דלות אמצעים בניו יורק ובית שמש, בין מדעני מוח במעבדות לחובבי איזוטריה אוקולטיסטית שקוראים לחזור לפגאניות. למרות הריבוד, רוב הקהילות השונות עומדות מאחורי הרנסנס הפסיכדלי, אבל מהו ואיפה הוא קורה? 

השינוי הגדול שקרה בעשור האחרון הוא החזרה למחקר מדעי של פסיכדלים, לאחר שבסוף שנות ה-60 הוא נעצר כמעט כליל, לפחות בערוצים הרשמיים. החשיפה שהחומרים הפסיכדליים זוכים לה היום קשורה על פי רוב לניסויים החוקרים את תרומתם לטיפול הפסיכיאטרי. פסיכותרפיה בתוספת MDMA כדי לשכך תסמיני פוסט טראומה, פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות) לדיכאון עמיד לטיפול – אלה כותרות שמקבלות לא רק במה מרכזית בתקשורת, אלא אף הכרה של ה-FDA, מנהל התרופות והמזון האמריקני. 

בשונה משנות ה-60, שבהן התאפיינה התעוררות התנועה הפסיכדלית בעיקר בעלייה מהירה וחדה במספר האנשים שהתנסו בחומרים אלה, ברנסנס של ימינו חלה העלייה בעיקר בהיקף המחקרים המדעיים והכנסים האקדמיים והסמי-אקדמיים בתחום. 

אז מה הופך לתומכים נלהבים של רנסנס, שרובו ככולו שיח מדעי רציונלי, את אלה המאמינים שכדי לשנות את העולם עלינו לחזור לערוך טקסים לשמש, לירח ולכוכבים? התשובה היא מאה שנים של מדיניות מלחמה בסמים. מתחילת המאה ה-20 עמדה ארצות הברית בחוד החנית של מדיניות זו ששיאה היה בשנות ה-70, אז נבחר ריצ'רד ניקסון לתפקיד נשיא והכריז שהאויב מספר אחת של ארצות הברית הוא בעיית הסמים. בעשרות השנים שעברו מאז נוצר טאבו כה גדול סביב השיח על חומרים אלה, עד שהפוטנציאל המרפא ומרחיב התודעה נדחק לקרן זווית וכוסה באפלה פלילית. כיום חוויות שהיו צריכות להישמר במחשכים לנוכח רדיפת השלטונות יכולות לצאת לאור במעטפת מדעית רציונלית. רבות מהקהילות הפסיכדליות מקוות שיש בכך בשורה גם בשבילן, שבעקבות המחקר המדעי ישתנה לבסוף מעמדם של חומרים אלה ויהפוך חוקי או חוקי למחצה. 

לפני מספר שנים אירחתי בפאב בתל אביב את ריק דובלין לשיחה על המחקר שעורך MAPS, הארגון שייסד והוא עומד בראשו (ראו ריאיון עימו בגיליון זה), על טיפול בפוסט טראומה בעזרת MDMA. בפתח דבריו אמר דובלין שהוא לא רואה את עצמו כחלק מתרבות-נגד ושהוא שואף להיות חלק מהמיינסטרים. התרגשתי אז מהרעיון שאולי בעתיד הלא רחוק אוכל לראות את עצמי כחלק מהסכמה חברתית ולא כעבריין המשתמש בסמים. אני חושב שרבים מאיתנו בקהילות הפסיכדליות השונות רוצים לקבל הכרה בכך שהפעילות הפסיכדלית שלנו, לא רק שאינה מזיקה, אלא אף עשויה להיות מיטיבה. אבל מחקר מדעי לא קורה ברִיק, אלא בהקשרים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. נכון להיום, רובו ככולו קשר קשר עמוק עם הממסד הפסיכיאטרי, עם גורמים קפיטליסטיים ועם שלל אופורטוניסטים שמנסים לעשות סיבוב על "התגלית החדשה". 

ניתן לקרוא את הכתבה הזאת כקריאת תיגר על תנועה מסוימת המתחוללת כיום בקהילה הפסיכדלית, אבל אבקש שתקראו אותה כקריאה לעמידה יחד. זוהי קריאה לקהילות הפסיכדליות השונות להתאחד מאחורי ערכים של חופש, אחווה ושוויון, ולא פחות חשוב, מאחורי הכרת התודה שלנו לתרבויות השונות ששימרו לאורך אלפי שנים מסורות של שימוש בצמחים ובאורגניזמים פסיכדליים. אין זאת קריאה נגד המחשבה הרציונלית או המדע, אלא הזמנה לראייה ביקורתית של שדות מחשבה אלה שהם רק חלק בתוך אינסוף היופי המחשבתי האנושי. 

בין לירי לדובלין

כפי שציינתי קודם לכן, הרנסנס הפסיכדלי הוא בעיקר רנסנס במחקר המדעי, כך שאף שמעטים המדענים הפסיכדלים, יש בידם כוח רב לעצב את השיח בנושא, הן בתרבות המיינסטרים והן בתוך הקהילות הפסיכדליות השונות השואפות להכרה או לכל הפחות להפסקת הרדיפה. בהקשר זה נתמקד לרגע בסיפורן של שתי דמויות מרכזיות בשיח הפסיכדלי. הראשון הוא טימותי לירי, הנביא הפסיכדלי של שנות ה-60 (ראו בכתבה של עידו הרטוגזון). לירי החל את דרכו עם חומרים משני תודעה במהלך ניסוי בפסילוסיבין שערך כמרצה לפסיכולוגיה בהרווארד, אבל חוויותיו הפסיכדליות קראו לו להרחיב הרבה מעבר למה שמקובל בניסויים קליניים, מה שהביא לפיטוריו מהאוניברסיטה היוקרתית ולהתנגשויות בלתי פוסקות עם החוק. לירי הפך לכוכב תקשורת שקרא להתנגדות לממסד וסחף אחריו מאות אלפי אנשים. השני הוא ריק דובלין, שהקים בשנת 1986 את MAPS, ארגון למחקר פסיכדלי ללא מטרות רווח (ריאיון עימו בכתבתה של תמי לוביץ). בתחילת דרכו למד דובלין אצל סטניסלב גרוף, אחד הקלינאים המפורסמים ביותר בתחום הטיפול בעזרת LSD, אבל במהלך לימודיו הופסקו הטיפולים הקליניים בעזרת חומרים פסיכדליים. מהלך זה גרם לו, לדבריו, להבין שעליו לזנוח את ייעודו כתרפיסט (אף שהיה מהראשונים שהוכשרו בידי גרוף כמטפלים בנשימה הולוטרופית) ולהתמקד בלימודי מדיניות ציבורית. דובלין המשיך להרווארד שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על רגולציה של חומרים פסיכדליים וקנאביס למטרות טיפוליות. בהובלתו של דובלין יזם ארגון MAPS ניסוי בפסיכותרפיה משולבת MDMA להפחתת תסמינים של אלה הסובלים מפוסט טראומה. הניסוי המתנהל בימים אלה במספר מוקדים בעולם קיבל תמיכה גדולה מה-FDA, ונראה שחזונו של דובלין להפוך את ה-MDMA לחוקי בתוך מסגרת טיפול קרוב מתמיד. 

אפשר לראות במסלולי חייהם של לירי ודובלין שני אופני ייצוג של התנועה הנמשכת משנות ה-60 עד מה שכונה הרנסנס הפסיכדלי. לירי בחר להחצין את החוויה הפסיכדלית האישית שלו, וקריאתו להמון להצטרף אליו הובילה להדחתו מהרווארד ולהפיכתו לדמות של מעין מורה רוחני, נביא וכוכב רוק. דובלין, לעומתו, בחר להיכנס לתוך המערכת, כדי להשפיע על קבלת ההחלטות של קובעי המדיניות, כשהוא ממעיט להחצין את זיקתו האישית לחומרים אלה. הוגה הדעות הפסיכדלי אריק דייויס אמר עליו: "נדמה שדובלין באמת ובתמים מאמין ששינוי גלובלי יתחולל על ידי כך שחומרים אלה [פסיכדליים] ייכנסו לתוך מערכת העצבים של בני אדם ברמה האינדיבידואלית בתוך המשטר הקיים." 

במידה רבה אפשר לראות דרך מסלולי החיים השונים של לירי ודובלין את סיפורה של התנועה הפסיכדלית משנות ה-60 עד היום. בתחילת הדרך היו החומרים עצמם חוקיים, ומי שחקר אותם דיבר בחופשיות על חוויותיו האישיות איתם, כשהוא מדגיש את האפשרויות התרפויטיות, הרוחניות והפילוסופיות הטמונות בהן; רבים ממובילי התנועה הפסיכדלית בסיקסטיז חברו לתרבות הנגד האמריקנית. כיום, כשהחומרים לא חוקיים, השיח ממוקד בהיבט הטיפולי ובניסיון לחבור לצינורות מרכזיים כמו הממסד הפסיכיאטרי וחברות התרופות, כדי להגיע למצב שבו יהיו חומרים אלה חוקיים לשימוש תחת ליווי ופיקוח. אנו עדים למעבר מהפרדיגמה שייצג לירי, שבמרכזה ניצבת החברה האנושית כולה, וכוחה מופנה למאבק הפוליטי-החברתי, לפרדיגמה שמייצג דובלין, המתמקדת באינדיבידואל ובשינוי המתחולל בו בעקבות טיפולים פסיכדליים.

כפי שציינתי בתחילת דבריי, נערכים היום כנסים פסיכדליים יותר מאי פעם. וגם כנסים שאינם אקדמיים, ורובם אינם כאלה, מנסים לשוות לעצמם חזות אקדמית או סמי-אקדמית. מעבר להשפעה האופנתית של ניסיון זה על הדוברים השונים, הבוחרים על פי רוב בלבוש מכופתר וסולידי, למגמה זו השפעה עמוקה על התכנים ועל סוגי השיח המתאפשרים במרחבים אלה. ביוני שעבר נכחתי בכנס האַיַהוּאסקה העולמי בג'ירונה. אחת ההרצאות הייתה של פסיכיאטר החוקר את אפשרויות השימוש הקליני בשיקוי האמזוני. בשלב השאלות הוא נשאל איך המדע מכיר בחוויה של ישויות, שרבים מהאנשים שעברו טקס איהואסקה מדווחים עליה בהקשרים אחרים. לאחר התנצלות קצרה על כך שיש דברים שעליו לעשות כדי שלא יעיפו אותו מהדוקטורט שלו, הוא החל לספר על החוויה המרפאת שהייתה לו בזכות השיקוי – שינוי תפיסה בדבר הכוחות הפועלים בעולם – ולסיכום אמר שבמחקרים עכשוויים בתוך המסגרת הפסיכיאטרית אין מקום לכך ושאילו היה מדבר בפתיחות על חוויותיו, הוא היה מקבל אבחנה קלינית. אחרי ההרצאה הזאת חשבתי על ההרצאות השונות ששמעתי בכנסים פסיכדליים בשנים האחרונות. שמתי לב לכך שכיום לא מעט מרצים מתחילים להרגיש נוח להזכיר את החוויות המרפאות שעברו במסעם האישי עם חומרים פסיכדליים, אבל נדיר שהם מזכירים גם את החוויות המיסטיות או האזוטריות. אני מציין זאת, לא מתוך ביקורת על אותם מרצים, אלא מתוך עניין לנתח את המרחב הכפוף לחוקים של מענקי מחקר ומסלולי קביעות ומתוך שאיפה לראות עוד מרחבי שיח שחוקרי פסיכדליה יכולים להתנהל בתוכם. 

המחקר והטיפול הפסיכדלי מעולם לא הופסקו למעשה; הם פשוט ירדו למחתרת. במשך עשרות שנים ועד היום יש קהילה של מטפלים, מדענים ואנשי רוח, שהאיסור בחוק על מחקר בחומרים אלה לא הפסיק את פעילותם. אבל המחתרת מביאה איתה קודים אחרים של התנהגות: הקושי הגדול לנהל מחקר ללא תקציב והאיום בעונשי מאסר חיזקו את האמונה של קהילה זו במחקר פתוח, החולק ידע ופרוטוקולים של שיטות פעולה מועדפות. הידע המשותף רחב ומגוון, החל בפרוטוקולים של פעולות כימיות כמו מיצוי DMT מצמחים וכלה בשיטות מומלצות להטמעת מסעות פסיכדליים בתהליכי טיפול. סוג היחסים שהתאפשר עד כה במחתרת לא מתאפשר במחקרים הרשמיים, ומיטיב לתאר זאת אריק דייויס:

הדיאמטי נקסוס[1] הוא מופת למדע מחתרתי, מלא בדוגמאות לערכים של מדענים פורעי חוק. אבל MAPS חייבים להפנות את גבם בצורה ברורה למשנה זו, אם ברצונם להצליח. זה מעמיד את הארגון [MAPS] במצב מוזר, גם אם מאוד מצליח, שבו הם יכולים להגיע לליבם (ולכיסם) של תומכי פסיכדליה נלהבים מהמחתרת, בעוד הם גוררים את כולם אל תוך אורות המיינסטרים של רגולציה, ניסויים עתירי מימון, תוכניות ביטוח, סוכנויות מקצועיות ושיח המדגיש נורמליזציה והדורש את דחיקתם לשוליים של דמויות סמכות, חזונות, מחקרים וערכים קהילתיים מוקדמים יותר וצייתניים פחות.

קנאביס עוקף את קוקה קולה

אבל רגע לפני שהפסיכדלים נכנסים סופית לאורחותיו של השוק החופשי, יש לנו הזדמנות להתבונן בכניסתו לשוק זה של חבר קרוב שלהם, הקנאביס. בשנים האחרונות הפכו מספר מדינות בארצות הברית את מעמדו של צמח זה לחוקי או חוקי למחצה. כניסתו לשוק החופשי לוותה ברגולציה שהשאירה מחוץ למשחק את המגדלים המחתרתיים, מכיוון שדרשה סכומי כסף ענקיים. ההערכה היא שעד שנת  2030 יעמוד ערכו של שוק הקנאביס בארצות הברית על 75 מיליארד דולר, ובכך יעבור את שוק המשקאות הקלים. לא בכדי ההשוואה היא דווקא לזה האחרון. לפני כשנה דיווח מגזין פורבס על גישושים בין חברת קוקה קולה לחברת הקנאביס הקנדית אורורה בדבר האפשרות לייצר משקה קל בתוספת CBD[2]. בהמשך הצהירה חברת קוקה קולה שהיא לא מתכוונת להיכנס כעת לשוק משקאות הקנאביס, משום שאין די מידע מדעי התומך בבטיחות החומרים המדוברים. דוגמה זו מראה לנו כמה מהר השיח על חומרים משני תודעה יכול להגיע ללב המיינסטרים. עוד אפשר ללמוד משוק הקנאביס השועט קדימה, שכאשר צמחים ששימשו לאורך אלפי שנים באופנים מסוימים נכנסים לזרם הדם של השוק הקפיטליסטי וחברות התרופות, גם דרכי הצריכה משתנות. לצד של הפיתוחים בשוק החופשי אנו רואים פיתוחים של זנים ומיצויים חזקים מאי פעם של קנאביס. כמה חזקים? חזקים מספיק כדי שהראפר סנופ-דוג, הנוהג להתרברב בקיבולתו האינסופית לקנאביס (וכל מי שראה את סרטו התיעודי חייב להודות שמדובר בתופעה), אמר בשיחה עם השחקנית אלנה גלזר, חובבת קנאביס גדולה בעצמה: "דאבים[3] זה סוג סאטלה שעולה ולא יורדת… אני תמיד אעדיף לעשן." בד בבד חברות התרופות דוחפות לכיוון של בידוד חומרים פעילים מתוך הצמח, שיוכלו להיארז ולהימכר כתרופות. 

אנחנו עדים למצב שבו נימת השיח על צמח מסוים מתחלפת מהרתעה להכללה. אלא שלהפיכתו למוצר צריכה לא מתלווה שינוי יסודי בשיח החברתי על שימוש בחומרים משני תודעה. בדרך אנחנו עלולים לאבד אלפי שנים של מסורות אנושיות קדומות וגם מודרניות הנוגעות לצמח הזה. 

כפי שנראה בהמשך בהקשר של הפסיכדלים, גם בשוק הקנאביס המשקיעים מגיעים ממקומות לא צפויים. אם נבחן את הזירה הישראלית, נוכל למצוא למשל את ראש הממשלה בעבר, אהוד ברק, המכהן כיום כיו"ר דירקטוריון חברת הקנאביס אינטרקיור. העיתון גלובס דיווח שבשנת 2018 הרוויח ברק 7.8 מיליון שקלים בתפקיד זה. מדובר באדם שבזמן כהונתו כראש ממשלה, לא רק שלא פעל למען שינוי מעמדו החוקי של הקנאביס, אלא שתק כשנפתחו תיקים פליליים רבים לאזרחים שומרי חוק שהחזיקו קנאביס לשימוש עצמי. האם אלה השותפים שייחלנו להם?

העתיד של שוק הקנאביס אינו ברור. איך הוא ייראה כשחברות ענק יתחילו לגדל ולארוז אותו? האם נמצא את עצמנו במציאות שבה עבר צמח הקנאביס טרנספורמציה כפי שעבר צמח הטבק? עישון של צמח הטבק בצורתו הטבעית שונה מאוד מעישון התערובות שמוכרות חברות הטבק. מה בנוגע להנדסה גנטית? האם תיאסר צריכה של הצמח עצמו ותותר רק מכירה של מוצרי קנאביס שתהיה בידי חברות התרופות? כל אלה שאלות שאין עליהן מענה כרגע.

הפסיכדלים אמנם נכנסים לשוק החופשי מאוחר יותר ולאט יותר, אבל גם כאן המשחק משתנה בקצב מסחרר. איני מתיימר למפות את רשימת המשקיעים המלאה ואת בעלי העניין במחקר פסיכדלי, אלא לסמן מספר שחקנים בולטים שמגיעים ממקומות מפתיעים. לטעמי ההיקסמות הכמעט מוחלטת של פסיכונאוטים רבים מהתקדמות המחקר נובעת בעיקר ממחסור במידע, אולי בכוונת מכוון ואולי לא, על מקורות המימון והקשרים הכלכליים. מחסור זה מונע מאיתנו כקהילה לנהל דיון על המשמעויות הכרוכות בו. אם עד כה עסקנו ברעיונות פילוסופיים על אסטרטגיית הפעולה של התנועה הפסיכדלית, כעת נבחן מי האנשים שמממנים את אותו רנסנס. 

מועדון חברים סגור

במהלך הכנת הכתבה נעזרתי בדייויד ניקלס (David Nickles). מעבר לכך שהוא אחד האנשים המתחזקים את האתר החשוב DMT nexus, בשנים האחרונות הוא עושה עבודת תחקיר מעמיקה, הממפה את הקשרים הכלכליים המסועפים והמטרידים במחקר הפסיכדלי העכשווי[4]. אם עד עכשיו הורגלנו שיוזמי המחקר הפסיכדלי הם אנשי אקדמיה או עמותות ללא כוונת רווח, נראה שאנחנו נמצאים כעת בנקודת מפנה. ב-2015 קמה עמותה ללא כוונת רווח בשם Compass Pathways, ששמה לעצמה למטרה להיות הראשונה שתציע טיפול בדיכאון בעזרת פסילוסיבין. מנהליה גייסו חוקרים שכבר עסקו במחקר פסילוסיבין. אלה שיתפו עימה פעולה מתוך אמונה שמדובר ביוזמה שתקדם את המחקר ומתוך תמימות שאפיינה את העידן הקודם של המחקרים הפסיכדליים. לאחר שנתיים שינתה העמותה את מעמדה והפכה חברה למטרת רווח. עד 2018 היא גייסה 33 מיליון דולר. אחד המשקיעים המרכזיים של קומפאס הוא פיטר ת'יל, יזם אמריקני ממקימי פייפאל (PayPal), שמגזין פורבס העריך את שווי נכסיו, נכון ל-2018, ב-2.5 מיליארד דולר. ת'יל תמך רבות בקמפיין של דונאלד טראמפ לנשיאות, ולא מזמן הצהיר שיתמוך בו גם בקמפיין של בחירות 2020. בין היתר פיתח ת'יל את חברת המעקב הדיגיטלית Plantir, חברה שנויה במחלוקת לאיסוף וניתוח נתונים, שמשרתת הן סוכנויות ממשלתיות והן תאגידים. ת'יל הוא איש עם חוש עסקי מפותח, והיה מהמשקיעים הראשונים בחברת פייסבוק. טראמפ הוא הנשיא המקדם את המדיניות הקשוחה ביותר מזה שנים רבות של מלחמה בסמים. קומפאס חתמה עם חברת אוניקס הסכם בלבדיות, ולפיו תספק רק לה פסילוסיבין העומד בסטנדרטים של ה-FDA. כך למשל לא יכולה עמותת Usona (עמותה ללא כוונת רווח שמטרתה לייצר פרוטוקולים לטיפול נפשי בעזרת פסילוסיבין) לרכוש פסילוסיבין מאוניקס. בנובמבר 2018 פרסם המגזין העסקי Quartz (קוורץ) תחקיר על קומפאס שחשף בין היתר הסכמים של החברה עם חוקרים שרצו לרכוש מהם פסילוסיבין. ההסכמים כללו סעיף שמאפשר לקומפאס לגנוז את המחקרים האקדמיים אם יתגלה שהם פוגעים באינטרסים העסקיים של החברה.

אבל משקיעים מכיוונים מפתיעים ניתן למצוא, לא רק בחברות למטרת רווח, אלא גם בעמותות ללא כוונת רווח. בשנת 2018 קיבלה MAPS מה-Mercer Family Foundation, הקרן של משפחת מרסר, תרומה של מיליון דולר למחקר ב-MDMA. קרן זו, המזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, תרמה 25 מיליון דולר לקמפיין הנשיאות של טראמפ. בריאיון ל-Psychedelic Times אמר ריק דובלין בהקשר זה, שרצונה של משפחת מרסר לעזור לחיילים משוחררים הסובלים מפוסט טראומה הוא שאִפשר מבחינתו את החיבור ביניהם. דובלין שהפך להיות במידה רבה דובר הרנסנס הפסיכדלי מציג את עצמו כמי שמאמין בריאל-פוליטיק, כל דבר שיקדם מחקר פסיכדלי כשר, אך גישה זו מובילה לא רק לשיתופי פעולה עם גורמים הנמצאים בניגוד אינטרסים עם המאבק ללגליזציה, אלא לעיוורון פוליטי של ממש. כשביקר דובלין בארץ, במסגרת הכנס הפסיכדלי הישראלי הראשון, הציג מצגת שכללה תמונה המדמה גלולה של MDMA שעליה מוטבע מגן דוד כחול-לבן. לא צריך להיות מעורה מאוד במצב הגיאופוליטי בישראל כדי להבין שפלסטינים הסובלים מפוסט טראומה יירתעו למראה גלולה שכזאת; אפילו לחלק מאיתנו שנולדו יהודים זו יכולה להיות גלולה קשה לבליעה. 

גם אם נניח לכל האג'נדות השונות של טראמפ, הסותרות את כל הערכים שהקהילה הפסיכדלית התאגדה סביבם מאז שנות ה-60, לא ניתן להעלים עין ממדיניות מלחמת החורמה בסמים שהנהיג. אותם תורמים המקדמים בידם האחת מחקרים שיתרמו למגזרים ייעודיים כמו חיילים משוחררים מממנים בידם האחרת את כליאתם של המוני אדם (בעיקר שחורים כמובן) שהעזו להחזיק באותם חומרים עצמם. גם ערכים של תחרות קפיטליסטית מעולם לא היו ממאפייני התנועה הפסיכדלית; האם אנחנו רוצים להפקיד בידי משקיעים שהגיונם הכלכלי ומניעיהם ברורים כל כך את המניות על מחקרים ומדיקליזציה של החומרים האלה? לתחושתי תקופת הנאיביות הכלכלית-הפוליטית של הקהילה הפסיכדלית כולה וקהילת המחקר שיצאה ממנה בפרט קרובה לסיומה. ההימורים הפכו כבדים, וכמו בכל מה שנוגע לפסיכדליה, יש כוחות גדולים הפועלים בסמוי מהעין, וכגודל הסיכויים גם גודל הסכנות. 

צריך להבין שהמחקר הפסיכדלי כולו נעשה בצילה של המלחמה בסמים; קשה לדמיין זאת, אבל אילולא היו חומרים אלה נרדפים, היה המחקר כולו נראה אחרת. אין ספור מחקרים מצאו שרדיפה של צרכני סמים והפללתם מחוללות נזק יותר מתועלת. מדינות כמו פורטוגל וספרד שאימצו גישה של אי הפללה (דה-קרימינליזציה) של כל סוגי החומרים מאששות ממצאי מחקרים אלה. לאורך שנים נערכו המחקר והטיפול במחתרת בעזרת חומרים שהופקו בצורה לא חוקית ותחת אימת זרועות החוק (רבים מהמטפלים בניסויים העכשוויים היו בסוד העניינים). במשך כל שנות המחתרת האלה ייחלה הקהילה הפסיכדלית ללגליזציה. אבל השאלה היא מה הדרך הנכונה לשם. בשלוש השנים האחרונות פגשתי שני חוקרים פסיכדלים בכירים שבשיחה איתי אמרו שהם מתנגדים לרעיון של לגליזציה מלאה של חומרים אלה ושצריך לדאוג שיהיה פיקוח על הצורה שבה אנשים צורכים אותם. בשני המקרים מדובר באנשים שהחוויה הפסיכדלית, שנעשתה ללא פיקוח ובצורה לא חוקית, השפיעה רבות על חייהם. 

לעמוד ביחד

לאחר שניהלתי במשך שש שנים פרויקט שנותן מענה נפשי בשטח לאנשים שצרכו חומרים פסיכדליים במסיבות ובפסטיבלים בישראל, למדתי שני דברים מרכזיים: יש בורות רבה סביב החומרים האלה ואמונות ומיתוסים שגויים גם אצל אלה שצורכים אותם; החומרים האלה בטוחים בצורה יוצאת דופן, גם כשמשתמשים בהם באופן הפראי ביותר. מה שאנחנו זקוקים לו הוא לא עוד גברים לבנים בעמדות כוח שיקבעו לנו מה היא הדרך הנכונה לצרוך חומרים פסיכדליים, אלא מדיניות סמים חדשה, המבוססת על ידע אמפירי ועל רצון כן לעזור לאלה שצריכים עזרה.

אני רוצה לעשות רגע זום אאוט מהשיח על מחקר פסיכדלי ולהסתכל על ההקשר העולמי שמחקר זה נעשה בתוכו. אלה ימי משבר עולמי; לא אנשי שוליים אומרים זאת, אלא מוסדות מרכזיים. המשבר הברור הראשון הוא משבר האקלים. השנה פרסם האו"ם דוח, ולפיו קצב הכחדת המינים על כדור הארץ היום גדול מאי פעם, והוא מושפע רבות מהמעשים של התעשיות השונות. המשבר השני הוא המשבר הנפשי במערב המתאפיין בשיעורים גבוהים מאי פעם של דיכאון וחרדה, שעולם הפסיכאטריה ניצב חסר אונים מולם. ביולי 2016 הקדיש המגזין הנחשב,Psychiatry and Neuroscience, את מאמר המערכת שלו לניתוח משבר זה ומנה שלושה סממנים המעידים עליו[5]: חברות תרופות גדולות מפסיקות להשקיע בשדה המחקר הפסיכיאטרי; טכנולוגיות מתקדמות כשלו בקידום השדה הפסיכיאטרי; כמעט לא הייתה התקדמות במציאת סַמָּנים ביולוגיים להפרעות נפשיות. בהמשך הגיליון מצוטט פילוסוף המדע תומאס קון: "משבר בשדה מדעי ספציפי מתעורר ברגע שהקהילה המדעית מתחילה לאבד את אמונה בפרדיגמה שלה." כלומר: אנחנו ברגע שבו אפילו רבים בתוך הקהילה הפסיכיאטרית עצמה תוהים אם הפרדיגמות הבסיסיות של השיטה אכן נכונות. בה בעת חוקרים פסיכדלים עובדים בתוך בתי החולים הפסיכיאטריים במרחבים שעוצבו בצורה שמתאימה לסֶטינג הפסיכדלי. אך כרגיל מהסיבות של הרצון להימנע מלפתוח חזית פוליטית, אנחנו לא שומעים את אותם חוקרים מוחים נגד הסֶטינג הלא אנושי והפוגעני שבו מוחזקים ה"מטופלים" שאינם תחת השפעת פסיכדלים. ברור לנו שכל המטופלים היו יוצאים נשכרים, אילו במקום אור פלורסנטי היה בחדרם אור נעים ואגרטל עם פרחים. זאת ועוד, למרות תנועה הולכת וגוברת של אנשי בריאות הנפש הקוראת לשינוי פרדיגמה ולהפסקת מעשי עוול כמו קשירות של מטופלים, פיהם של אותם חוקרים פסיכדלים נשאר סכור. "עכשיו זה לא הזמן," הם חוזרים ואומרים. אבל האם נכון לשתף פעולה עם מוסדות שהיו מסווגים אותנו כלא כשירים נפשית, אילו היינו חולקים איתם את חוויותינו? הרי מוסדות אלה, לא רק נולדו מתוך חטאים רבים ופגיעה בבני אדם, אלא מחזקים תפיסות חברתיות וסטיגמות שגויות ופוגעניות בנוגע לאלה מאיתנו שחוויות הנפש שלהם שונות. 

יש קשרים רבים בין שני המשברים האלה. ברמה הישירה יש עלייה חדה במספר האנשים המדווחים שהם סובלים מחרדה ומדיכאון בעקבות משבר האקלים. אבל מחקרים רבים מראים גם שתרבות הצריכה הקפיטליסטית, השמה את הדגש על האינדיבידואל ולא על ההקשר החברתי, משפיעה על תחושות הבדידות, החרדה והדיכאון שאנשים מדווחים עליהן.

אל לנו לזלזל בכוחה של תרבות המיינסטרים הקפיטליסטית לבלוע לתוכה את כל מה שבא איתה במגע. אנחנו יכולים ללמוד על כך ממה שקרה למדיטציה הבודהיסטית שנכנסה לשוק הקפיטליסטי תחת הכותרת מיינדפולנס, והיום חוקרים רבים מכנים אותה "מק-מיינדפולנס". איך הפכה תורה רוחנית השואפת לטרנספורמציה רדיקלית ולשחרור, ואשר אחד מהאידיאלים שלה הוא פרישות, למערך מסועף של סדנאות לשיפור עצמי בחברות הייטק? אותו דבר נוכל לראות גם בהקשר של היוגה שהפכה מתרגול של פרושים בהרי ההימלאיה לתמונות אינסטגרם של מתרגלים על רצפות פרקט מול מראות גדולות. יהיה זה תמים לחשוב שהקפיטליזם לא יכול למצוא דרך להוציא את העוקץ מהחוויה הפסיכדלית. כחלק מחופש קוגניטיבי אני תומך ברצון של כל אחת ואחד להתנסות בפסיכדלים לפי ראות עיניו, אבל איך תיראה חברה שבה אנשים צורכים מנות קטנטנות של פסיכדליה כדי שיוכלו לעבוד בריכוז רב יותר לאורך שעות רבות מול מחשב? האם זאת המהפכה הפסיכדלית שאנו מייחלים לה? 

לסיום ארצה לחזור לקריאה שלי אליכם הקוראות והקוראים לראות בכתבה זו קריאה לעמידה יחד. הרי בסופו של דבר הקהילה הפסיכדלית על כל הקהילות הבנות שלה מורכבת ממעט מאוד אנשים שהגיעו לפסיכדליה, מכיוון שהם עמדו בסטנדרטים כאלה או אחרים של ניסוי זה או אחר. מעט מאוד מאיתנו הם מדענים שעובדים עם מכשור שעולה מיליוני דולרים. הדבר הברור והמרכזי שיש לשאוף אליו הוא הפסקת המלחמה בסמים. זאת קריאה, לא רק להפסקת הרדיפה של החומרים הפסיכדליים, אלא ממש למהפכה מוחלטת בגישה שלנו כחברה לשימוש בחומרים. רבים מהתומכים ברנסנס הנוכחי עושים זאת מתוך המחשבה שזהו צעד הכרחי לקראת לגליזציה מלאה של החומרים האלה. לפי כוחות השוק שנכנסים לתמונה קשה לי להאמין שהדרך לשם תהיה חלקה. אבל יש גם גישות אחרות לקידום הנושא. עמותת ICEERS הקטלאנית העמידה במרכז עשייתה את הנושאים האלה: להפיץ מידע מהימן על צמחים אתנובוטניים; להגיש סיוע משפטי ברחבי העולם (כולל מקרים בישראל) לאלה הנרדפים בגלל שימוש באיהואסקה; לגבש מתווה לשינוי מדיניות. השקעת משאביה של הקהילה באפיקים אלה יכולה להיות אפקטיבית הרבה יותר בהקשר של קידום הלגליזציה.

לראות את שדה המחקר הפסיכדלי בעיניים ביקורתיות לא אומר לזנוח שדה זה. זהו שדה חשוב מאוד, גם משום שבאמצעותו ניתן להביא את הנושא לציבור הרחב וגם לשם העניין המדעי הטהור – ההבנה של אופני ההשפעה של חומרים אלה. אם הבאתי את סיפורם של ריק דובלין וטימותי לירי כדוגמאות למה שקרה לקהילת המחקר הפסיכדלי, אני מבקש לציין שקם דור חדש של חוקרים, ביניהם אנשים רבים שמייצגים לטעמי את דרך האמצע: מצד אחד הם לא קוראים לנשירה המונית מהחברה, ומהצד האחר הם לא מוותרים על ראייה ביקורתית של השדה שהם פועלים בתוכו ומודים על המפגש עתיר הרבדים עם המסתורין ועם שאלות החיים המעסיקות אותם, שהתאפשר מתוך חוויותיהם הפסיכדליות. גם אצלי אני מזהה את הרצון להשתייך, להפסיק להיות זרם שוליים, אבל במצב העניינים הנוכחי נראה שהרחבת השוליים היא מה שהעולם זקוק לו, ולא הצטרפות למרכזי הכוח. אולי זה דורש מאיתנו כקהילה עוד קצת סבלנות ואורך רוח, אך השוליים שהם אנחנו הם רבי צבע ועומק; בואו לא ניתן להם להיטשטש על ידי הצטרפות לזרם עכור!

• איורים בכתבה: דותן מורנו
  

---

[1] אתר המוקדש למחקר ולשיח על חומרים פסיכדליים ולשיטות מיצוים מהטבע; משמש גם כפלטפורמה למחקרים רבי משתתפים בנושאים שונים העוסקים בפסיכדליה.

[2] אחד החומרים הפעילים בצמח הקנאביס שמייחסים לו היום סגולות מרפא שונות.

[3] סוג מיצוי מרוכז מאוד של קנאביס; צובר פופולריות בעשור האחרון.

[4] ראו את הרצאתו Comodifying the Sacred, https://www.youtube.com/watch?v=A_1qmpBl8dw 

[5]  http://jpn.ca/wp-content/uploads/2016/06/41-4-219.pdf.