הכל עניין של גישה

תארו לכם שפגשתם אדם מסקרן, יפה תואר, אבל כזה שיושב על כיסא גלגלים. האם תתחילו לחַשב בעיות והשלכות לטווח ארוך או תלכו בעקבות ליבכם? שלושה זוגות – אחד מבני הזוג עם מגבלה פיזית, האחר בלי – מספרים על ההתאהבות, על ההחלטה המורכבת לקשור את גורלם, על הקשיים ועל מבטים שנשלחים לעברם. אהבה מזווית קצת אחרת

למרות ההתעקשות שלי על דרמה ועל התאהבות סוחפת, על החיבור הבלתי רגיל בין האדם הרגיל לבין זה עם המגבלה הפיזית, הדגישו שלושת הזוגות שהם רואים את עצמם "כזוג רגיל לחלוטין". שלושתם חסכו ממני את השאלות על התלבטויות ארוכות וחיבוטי נפש עד להחלטה הסופית – החתונה. לא היו כאלה, הם אומרים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, טוענים שההורים והחברים הקרובים קיבלו בטבעיות את בחירתם. איש מבין המרואיינים לא אמר שבפרספקטיבה של שנים ייתכן שהיה עושה בחירה אחרת.

ולמרות זאת, הפגישה עם שלושתם לא יכולה שלא להעלות סימני שאלה. איש מהם לא הכחיש את המבטים שנשלחים מדי פעם – גם בגלל הפער הפיזי, גם בגלל השאלה המתבקשת לכאורה: מה, הם לא יכלו לבחור לעצמם בן זוג בריא? סימני שאלה עלו גם בנוגע למטלות השונות בבית. כי למרות כושר הניידות של הנכים, ויכולתם לבצע מטלות רבות, נראה שבדרך כלל בן הזוג הבריא הוא זה שאמור לשאת בעיקר הנטל. סקרנות עולה גם בכל הנוגע לטיפול בילדים, במיוחד בשנות חייהם הראשונות, כשצריך "לרוץ" אחריהם או להרימם על הידיים. מהראיונות השונים עולה התשובה הכמעט בנלית: גם כאן אין שחור ואין לבן. האתגרים אמנם לא פשוטים, אבל נראה שגם כאן האהבה בדרך כלל מנצחת.

"התמקדתי בו, לא בכיסא הגלגלים"

הריאיון איתם הוא מהסוג המנתץ – שובר מיתוסים, מקעקע דעות קדומות, מפוגג סטריאוטיפים. כבר בתחילת הריאיון מצהיר אורי פרידלנד (31) שתמיד ידע שיינשא לאישה בריאה. "למה? אולי בגלל שאני ידוע כאחד ששום דבר לא עוצר אותו, אולי זו התרסה נגד ציפייה חברתית נפוצה שאדם עם מגבלה פיזית ינסה למצוא בת זוג במצב דומה. ואולי בגלל שאני אדם שנותן השראה לאנשים אחרים, וחשבתי שגם בנושא הזה אני רוצה לתת השראה. בקיצור, לי היה ברור שאני אנשא לאישה בריאה וגם יפה!"

רקע קצר: כשהיה כבן 18, במהלך שנת שירות כמדריך בבית ספר שדה, יצא אורי לטיול בדרום, ובמהלכו נפל לתהום ונפצע קשה. אחרי תהליך שיקום ארוך מצא את עצמו מרותק לכיסא גלגלים, וסובל גם ממגבלה מסוימת בשתי ידיו. אלא שהמגבלה הפיזית לא בלמה, אולי אפילו דרבנה והובילה אותו לשורה מרשימה של הישגים אישיים. בתום לימודיו בתיכון החליט להתנדב לשירות צבאי. אחרי שהגיע לצה"ל, החליט לצאת לקורס קצינים. את שירות הקבע שלו עשה בחיל הים. כשהשתחרר החל ללמוד באוניברסיטת בן גוריון, שם סיים תואר ראשון ושני, כשבמקביל מילא תפקידים בעלי אופי חברתי.

על ההיכרות עם יסמין (26) הוא מספר: "כשניהלתי את סניף פעמונים בבן גוריון, השתתפתי בפורום של ראשי תאים המשתייכים לארגונים חברתיים. לשמחתי, השתתפו בכנס הרבה בנות ומעט בנים. מתישהו ראיתי מרחוק בחורה גבוהה ויפה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה איך קוראים לה ואיפה היא גרה. ציינתי לעצמי שיסמין זה שם יפה וכמה מוזר, אני לא יודע איפה זה קיבוץ סער. יסמין סיפרה שהיא פועלת למען דיאלוגים בין יהודים וערבים, ואמרתי לעצמי שלבחורה יש תוכן. שלושה שבועות אחר כך ראיתי אותה במסדרון באוניברסיטה. עצרתי אותה והתחלנו לדבר. אחר כך שאלתי חברה משותפת אם היא פנויה, ביקשתי את מספר הטלפון שלה, ובגלל שיסמין לא חסידה של קפה ואלכוהול, קיימנו את הפגישה הראשונה במטע החוחובה של קיבוץ חצרים. אחר כך היה דייט נוסף ובפגישה השלישית היה ברור לשנינו שזהו, שאנחנו הולכים להיות יחד הרבה מאוד זמן."

"אני יודעת שזה נשמע מוזר," היא עונה לשאלה אם המגבלה הפיזית לא הרתיעה, "אבל כבר בהתחלה לא התמקדתי בכיסא הגלגלים. בהתחלה ממש לא עצרתי לחשוב אם זה טוב, אם זה רע. אנשים חושבים שאולי בגלל שמתאהבים מהר, אז לא אכפת. זה לא ככה. לא חלמתי שהאביר שאני מצפה לו יבוא רכוב על כיסא גלגלים. אבל ברגע שזה קרה, והתאהבתי בו, הלכתי על זה, ובוודאי שבשלב מסוים חשבתי על האפשרויות הכי גרועות שקשר כזה יכול להביא ואחר כך שחררתי את זה והמשכתי לסיפור שלנו, כמו כל זוג אחר. לדעתי לכל זוג את יש הקשיים שלו, ולטעמי קשיים כמו חרדות, דיכאון ופחדים של בן זוג – ואני רואה המון כאלה – קשים יותר להתמודדות מאשר קשיים פיזיים."

הריאיון עם יסמין ואורי מתנהל בגינת ביתם של הוריו. הגינה גדולה ומטופחת. שניהם יושבים זה לצד זה, אוחזים ידיים, מחליפים מבטים. הכול נראה יפה כל כך. הציני המפוכח שבי מעלה את זיכרון ההתאהבות של השנים הראשונות, את הקונפליקטים שעולים בשנים שאחרי. כשאני שואל אם ההתאהבות הזו לא מכסה על חששות ומבט לא ריאלי על החיים, היא חושבת רגע ומשיבה: "אנשים רואים אותנו וחושבים שהתאהבתי בו לפני התאונה, כשעוד היה על רגליו, לא מבינים למה בחרתי בו. אבל האמת שיש פה מבט מפוכח, כי אני לא התאהבתי בו למרות הכיסא. אני התאהבתי בו עם הכיסא. ולא, לא עוברות בי מחשבות למה לא יכולתי להינשא לאדם בריא, כי ברור שיכולתי, אבל כשבא לך דבר טוב, ואורי הוא בפירוש משהו טוב, לא הרגשתי שאני יכולה לוותר עליו."

יסמין ואורי פרידלנד ביום חתונתם. צילום: מיכאל טומרקין

 

יסמין ואורי פרידלנד ביום חתונתם. צילום: מיכאל טומרקין

אם יש כאן איזושהי ציפייה להכרזות סכריניות בנוסח הוליווד על אהבה, ממהר אורי להעמיד דברים על דיוקם: "יש אהבה חזקה, אבל זה בהחלט לא מבטל את הקשיים ולא מכסה עליהם. אם אתה שואל אם לא הפלתי תיק על יסמין, התשובה היא חד משמעית כן. ידעתי שבכל מה שקשור לעבודות הבית, לא תמיד נימצא בעמדה שוויונית. אני לא זה שעורך שולחן או שוטף כלים, ומצד שני יש לנו עוזר שמסייע במלאכות הבית, וזה חשוב."

כשאני נכנס לתחום של הפרטים הקטנים, כאלה שיכולים לכרסם לאורך זמן גם באהבה החזקה ביותר, היא ממהרת להבהיר: "למרות שיש לנו עוזר, יש דברים שהם באחריות שלי. למשל בישול. אני יכולה לבוא הביתה אחרי יום עבודה ארוך, בידיעה שאם אני לא אבשל לא יהיה אוכל, כי אורי לא יכול לבשל. זה מתסכל. זה גם יכול לקרות בטיסה משותפת לחו"ל, כשמתגנבת השאלה למה הוא לא יכול לקום מהכיסא וללכת יחד איתי על שתי רגליים. ואם כבר מדברים על טיסות, קשה לי לדמיין את עצמי נוסעת עם הילדים שלנו, כשיהיו, לבד לחו"ל. רק מהמחשבה הזאת מיד יורד לי החשק לטוס. אבל אני לא כועסת על אורי, אלא על הסיטואציה. אבל כן, יש רגעים כאלה של תסכול."

בתחילת היכרותם היו חברים שהרימו גבה ושאלו שאלות. "אבל לא החברים הקרובים," מדגישה יסמין. "אורי הוא בחור יפה, מרשים מאוד, מרתק, ובדרך כלל זמן קצר אחרי שמכירים אותו שוכחים שהוא יושב על כיסא גלגלים."

ומה אמרו ההורים שלך?
"למזלי, יש לי זוג הורים נהדר, לא מהעולם הזה, והם היו ממש בסדר. אימא רק רצתה לוודא שאם יום אחד נרצה להיפרד, שלא נישאר ביחד מסיבה של רחמים. מצד שני, למרות שקשה לי לדמיין סיטואציה של פרידה, אני יכולה להעלות סיבות הרבה יותר טובות מזו של מגבלה פיזית. רוב הזוגות שמתגרשים בארץ עושים את זה מסיבות אחרות."

והתגובות של הסביבה היותר רחוקה?
"לא אכחיש. היו כאלה, במיוחד חברים פחות קרובים, ששאלו אותי למה אני עושָה את זה לעצמי, למה אני מסבכת לעצמי את החיים. מה שבאמת מפריע לי זה מבטי הרחמים או להבדיל מבטי ההערצה, כאלה שאומרים לי: 'וואו, כל הכבוד לך שאת איתו.' המבטים האלה אומרים לי שכאילו ניצחנו את המגבלה, אבל האמת שאני מלכתחילה לא ראיתי מגבלה. ראיתי את אורי."

כותרת: "ראיתי מולי בחור נדיב, מצחיק, חזק אופי"
הם נפגשו לפני כ-30 שנה ב… תחרות ספורט. איימי פייטון השתתפה בתחרות סקווש בספורטן בחיפה. רוברט אוזָן בא לעודד ידידה. אחרי שסיימה את המשחק הכירה הידידה ביניהם, וכבר בדקות הראשונות לשיחה "משהו בינינו נדלק". הוא סיפר לה על התאונה שעבר, על מגוריו בקיבוץ, על הפָּרות. היא סיפרה שזמן קצר אחרי שעלתה מארצות ברית גרה אף היא בקיבוץ וגם היא במקרה עבדה בענף הרפת.

איימי ורוברט אוזן. צילום: מהאלבום המשפחתי
איימי ורוברט אוזן. צילום: מהאלבום המשפחתי

30 שנה מאוחר יותר, עם שני ילדים גדולים, היא נזכרת בשבועות הראשונים ההם, במה שאולי נראה היום לא רגיל, אבל אז נראה לה טבעי בהחלט: "ראיתי כמובן שהוא יושב על כיסא גלגלים. זה לא משהו שאתה יכול להתעלם ממנו, אבל באמת? זה לא הפריע לי. ראיתי מולי בחור חזק אופי, מצחיק, נדיב. היו בו המון תכונות יפות, ובשלב מסוים כבר לא ראיתי את הכיסא. ובאמת, רוברט לא היה הנכה שאנשים מדמים או חושבים לראות. המילה 'נכה' לא הייתה בלקסיקון שלו. הוא לא הרגיש ככה, וגם שידר את זה החוצה. הייתה בו המון ויטליות, חריצות ושמחת חיים. הוא בפירוש לא היה האדם המסכן שבגיל 26 עבר תאונה והחיים שלו נהרסו בגלל שנאלץ לרדת לכיסא גלגלים. זו לא המהות שלו."

לא היה שלב בחברות שלא שקלת מגבלות והשלכות? לא ניסית לדמיין את העתיד עם בעל מוגבל פיזית שיושב על כיסא גלגלים? בוודאי חשבת על טיולים רגליים, על עבודות הבית, על הטיפול בילדים שיגיעו?
"לא חשבתי על זה, כי המגבלה של כיסא גלגלים לא הייתה במודעות שלי. רוברט היה בחור פעיל מאוד, שחקן טניס, שייט קיאק, אחד שאוהב לצאת להופעות או לנסוע לבקר חברים, אולי אפילו יותר מגבר ממוצע שאין לו מגבלות פיזיות."

בכנות, עם כל חוש הנתינה והעזרה שלך, לא עלתה בך מדי פעם השאלה אם את לא מקריבה שם משהו?
"בהתחלה לא, אבל אחרי שנים השאלה הזו עלתה, במיוחד משום שאחרי שנים, כשמתבגרים, מסתכלים על הזוגיות בצורה אחרת. אז בהתחלה מאוהבים ומביטים על הכול בצורה מסוימת, ו-30 שנים מביטים על הזוגיות הזו בצורה אחרת. זה כמובן נכון לגבי זוגות רגילים, עם הקונפליקטים של כל אחד ואחד, וזה נכון במיוחד לגבי עניין הנכות של בן הזוג. את מסתכלת על זה אחרת לגמרי." 

בסופו של דבר, החיים עם בן זוג – מוגבל או בריא – מורכבים מהפרטים הקטנים. בבית קפה במדרחוב בזיכרון יעקב, באווירה פסטורלית, חושפת איימי טפח מהחיים לצד אדם מוגבל. "אנשים חושבים שמגבלה מסתכמת רק בכיסא גלגלים, אבל זה כל כך הרבה מעבר לזה. למשל בנסיעה לחו"ל, כשצריך לדאוג לשני כיסאות גלגלים – אחד לניידות ואחד לשירותים. זה אומר שתמיד צריך לשכור כלי רכב גדול שיוכל לשאת שני כיסאות גלגלים. אפילו בארץ, אם רוצים לשבת במסעדה או בית קפה, אני מבקשת שישלחו לי תמונות. כי גם אם המקום מוגדר כמונגש, הרבה פעמים הוא לא עומד בתקן, וכיסא גלגלים לא יכול להיכנס לחדר השירותים שם. או אם נוסעים לצימר, ואומרים שיש שם מקלחת, אבל בעצם יש רק אמבטיה. וגם כשיש מקלחת, את היא זו שצריכה לנקות אחריו. החיים לצד אדם עם מגבלה כרוכים בהמון פרטים שיש לחשוב עליהם."

איימי אוזן מדגישה שהיא אדם חזק, עצמאי, שהייתה רגילה לעשות הכול לבדה גם לפני שפגשה את בן זוגה, ובקו זה המשיכה גם במערכת הזוגית. ובכל אופן, עם כל החוזק והעצמאות, אני שואל אם התפקיד הזה של "עושה כול" לא מעלה לפעמים כעס. איימי עונה שכעס לא, אבל תסכול כן, בהחלט: "דוגמאות לא חסרות. לא מזמן עליתי על שולחן כדי לסדר תקלה במנורת החשמל. בן זוגי ידע בדיוק מה לעשות וניסה להסביר לי. אבל אני לא עשיתי בדיוק מה שהוא אמר, ואז הוא התעצבן. זה יכול לקרות, כשאתה משמש רגליים וידיים לבן הזוג שלך. אז התסכול הוא לא רק שלך; הוא הדדי." 

המטרה – לכבוש את נינה!

הרומן איתה התגלה כמשימה אתגרית. במשך שנה וחצי הוא ניהל מסע חיזור עקשני אחריה, נחוש ובלתי מתפשר. עשר שנים אחרי יכולים דור קסל (42) ונינה גורודצקי (38) לסכם שש שנות נישואין, ילד חמוד בן חמש ובית עוצר נשימה שעוד ידובר בו בהמשך.

צלילה של 21 שנים לאחור מוצאת את נינה אחרי תאונת דרכים שהותירה אותה על כיסא גלגלים. אבל הפציעה הקשה לא קטעה את הקריירה הספורטיבית שלה. היא השתלבה בתחום ההישגי התחרותי של ענף הבדמינגטון (כדור נוצה), וארון הגביעים שלה צבר פרסים, מדליות ואת התואר אלופת אירופה. בשלב מסוים הצטרפה לנבחרת הבדמינגטון של בית הלוחם בחיפה, מקום שהפגיש אותה בהמשך עם בחיר ליבה.

"ב-2009," משחזר דור, "עסקתי באימון שחקני בדמינגטון, לצד עבודתי כאדריכל. כשהגעתי לאמן בבית הלוחם אמרו לי שבד בבד עם עזיבת המאמן הקודם עזבה שחקנית מוכשרת בשם נינה, 'אבל בחורה קשה, אחת שעפה על עצמה'. הבטתי ברשימת השחקנים ומצאתי את שמה, עם תמונתה. חשבתי לעצמי: שחקנית מצטיינת, ועוד אלופת אירופה. מי לא ירצה לאמן אותה? צלצלתי אליה, צלצלתי פעמיים, ובסוף הגברת הואילה להופיע. בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא באה חבושת כובע, לא רואה אף אחד ממטר, ממוקדת כולה במשחק. שיחקנו אחד מול השנייה, דיברנו קצת, ואחר כך היא הסתלקה. בערב נסעתי לארוחה אצל חברים בתל אביב וסיפרתי עליה. במשך כל אותו יום היא לא יצאה לי מהראש. בלילה חלמתי עליה. בבוקר הבנתי שזהו, שאני בצרות."

הוכית בסנוורים?
"הייתי בסוג מסוים של עיוורון. כמו שלא ראיתי את כיסא הגלגלים, לא ראיתי שום דבר אחר. באותם ימים הייתי מוכוון מטרה – להשיג ולכבוש אותה. נינה השתלטה לי על כל התודעה."

"האמת?" אומרת נינה בחיוך קטן, "שבאותם ימים לא קלטתי שהוא מפלרטט או מנסה להתחיל איתי. היה לי חבר והוא לא עניין אותי בכלל. מתי התחיל לרדת לי האסימון? כשהוא צלצל יום שישי אחד בערב ושאל מה שלומי. זה אמנם החמיא לי, אבל הודעתי לו שיש לי חבר."

דור המשיך לאמן, וגם לחזר: "במשך שנה וחצי היא נתנה לי להתקרב, ואז הייתה מתרחקת. לפעמים הייתה קובעת איתי בשישי בערב, ואז, שעה לפני כן, מודיעה לי ששינתה תוכניות ויוצאת עם חברה. אבל מתישהו היא הבינה שאיתו זה לא ימשיך לטווח ארוך ואיתי כן. קרני עלתה, ואט אט המאזן השתנה לטובתי."

התגובה של אימו לא הייתה מפתיעה. "קודם שנישאה לאבי, הייתה אימא אלמנת מלחמת יום הכיפורים, עם ילדה קטנה. היא נישאה שנתיים אחר כך לאבי, שהיה רווק. ההורים של אבא ראו בה משהו פגום. חוויית הדחייה הזו ליוותה אותה עד סוף ימיהם, וזה כנראה עזר לה לראות את נינה בצורה שלמה. אבל אני חייב לומר שכך גם החברים שלי. לא היה חבר אחד שבא, ששאל למה אני קושר את גורלי עם בחורה על כיסא גלגלים."

נינה ודוד קסל ביום חתונתם. צילום: קרן לחמן

 

נינה ודוד קסל ביום חתונתם. צילום: קרן לחמן

אבל עם כל ההתאהבות הזו, לא לקחת בחשבון שתהיה מוגבל יותר, שיהיו דברים שלא תוכלו לעשות יחד?
"הייתי מודע למגבלות ולהשלכות, אבל בשום שלב לא רציתי אותה פחות. מאז ילדותי היינו משפחה מטיילת. עם נינה אני לא יכול לרדת למדבר או לעשות את שביל ישראל. מהבחינה הזו לא הייתי מגדיר את עצמנו כמשפחה מטיילת. על זה ויתרתי. מצד שני, נינה כספורטאית חברה בנבחרת הפאראלימפית, כזו שמתאמנת לקראת האולימפיאדה בטוקיו, נוסעת כל הזמן לחו"ל, הרבה פעמים בלעדינו. היא טסה בממוצע פעם בחודש. לפני שבוע היא טסה לאירלנד. בחודש הקודם חזרה מאיסלנד. היא מגיעה לאן שהיא רוצה, עושה כל מה שהיא מתכננת."

כולל הטיפול בילד?
נינה: "כשהוא נולד, פחדתי בהתחלה לרחוץ אותו. אחר כך זה נעלם, ובכלל, אחרי שהילד למד ללכת, אין שום דבר שאני לא עושה. אני יכולה לבשל, לכבס, לעשות ספונג'ה בכל הבית. אני גם מביאה אותו לחוגים. למעשה, חוץ מלהרים מזוודות בנסיעות בחו"ל, אני יכולה ועושה הכול."

כשאני מנסה ללחוץ, לשאול לגבי זוגות אחרים, הוא מודה שבסביבה שלהם יש זוגות "מעורבים" אחרים, כאלה שהחיים שלהם פחות הרמוניים. הוא מדבר על כעסים ותסכולים שעולים על רקע השוני הפיזי. לא פעם, הוא מספר, בני הזוג הבריאים טוענים כלפי בני הזוג הנכים שהם "מתפנקים" ונותנים לעצמם הנחות בגלל המגבלה, שהם לא "ממקסמים את היכולות האמיתיות שלהם מטעמי נוחות".   

השיחה איתם נערכת בסלון רחב הידיים בביתם שבקריית טבעון, פנינה ארכיטקטונית, בית שתכנן דור והתאים לצורכי הנגישות של נינה. את הקומה העליונה מאפיינים קיר בטון חשוף וחלונות ענק, שנשקף מהם נוף עוצר נשימה של הרי הכרמל והעמק שמתחתיהם. "יש לנו בית יפה," מסכם דור, "קריירות טובות, ילד נהדר וזוגיות אוהבת. החיים שלנו טובים."

לקראת סיום הריאיון אני מנסה לסדוק את תמונת ההרמוניה. בסופו של דבר, כפי שמציגה זאת איימי אוזן, החיים לצד אדם מוגבל טומנים בחובם אינספור אתגרים טכניים ולוגיסטיים שאנשים "רגילים" לא מודעים להם. כשאני שואל אותו אם אין בו לפעמים כעס כלפי בת זוגו, הוא חושב וחושב, ונראה, בכנות, שהשאלה זרה לו. בכלל, המפגש עם דור קסל מעלה את המחשבה שאנשים הבוחרים לקשור את גורלם עם בני זוג נכים (כמו גם יסמין פרידלנד) מביטים על הסוגיה המורכבת הזו מזווית מעט אחרת. אולי זו נקודת עיוורון מסוימת, אולי זו חמלה ואולי אלה פרופורציות שונות על החיים בכלל.


בתמונה הראשית: צילום מתוך כח האיזון, להקת ורטיגו. צילום: דיאנה פקלדניאק

חלום אליהו

מאת ליהי אבישר הולי

את אליהו ראיתי לראשונה בסדנת קונסטלציה משפחתית. דבר לא ידעתי עליו מלבד מה שראו עיניי: גבר רזה ונאה יושב בכיסא גלגלים. נכה משותק. לימים יתברר: פגיעת צוואר בחוליות 3 ו-4. תנועה מהכתפיים ומעלה.

הראשונה שעלתה לבמה, היה לה עסק לא פתור עם אלוהים, והמנחה ביקש ממנה לבחור גבר ואישה שייצגו את הצד הזכרי ואת הצד הנקבי של אלוהים.

הגבר שהיא בחרה היה אליהו. אפילו את שמו לא ידעתי, אבל הפנינים שיצאו לו מהפה במהלך הסשן הרשימו כל חלקה טובה שבי.

בהפסקת האוכל נשארנו באולם רק הוא ואני. הוא הנכה שתקוע בכיסא גלגלים, ואני שבחרתי לנצל את ההפסקה לתרגול המדיטציה השנייה שלי לאותו היום, הרגל של עשרות שנים שקיימתי באדיקות. לימים סיפר לי כמה הרשימה אותו האישה הצעירה שבחרה לשבת למדיטציה בזמן ההפסקה.

הסדנה הסתיימה, והוא יצא לפני כולם. כמו בסיפור של סינדרלה חיכתה לו ההסעה בפתח. המטפל הסיע אותו בכיסא הגלגלים שלו החוצה, ואני לא הספקתי לשאול אותו לשמו.

לאחר כשבוע הגיע לערב מדיטציה אצל מורתי, אוטה גבאי, גבר צעיר שלא הכרתי. כשביררתי איך הגיע, סיפרה לי אוטה שהוא המטפל של אליהו. "מי זה האליהו הזה?" שאלתי אותה. "אף פעם לא פגשתי אותו, ואת כל הזמן מזכירה אותו." "כן פגשת אותו," היא ענתה לי. "איפה?" שאלתי. "זה האיש הנכה שהיה בסדנת הקונסטלציה." נשמטה לי הלסת. "שלוש שנים את מספרת לי על כל מיני סדנאות שהוא עושה ועל מורים שמגיעים אליו ואת לא אומרת שהוא איש נכה?"

באותו לילה חלמתי חלום. בחלום הייתי ליד אליהו, אבל לא בהקשר מיני או זוגי. באותה תקופה הייתי מתעוררת כל בוקר עם כאב גב, ובחלום הבנתי שלידו אשתחרר מכאב הגב הזה. בבוקר התעוררתי בלי כאב, עם דפיקות לב מואצות ועם רצון עז להיות לידו. מאוחר יותר נפגשתי שוב עם אוטה, וכשהיא פתחה לי את הדלת, אמרתי לה: "תיגעי לי בלב; תראי איך הוא דופק מהבוקר." ואז היא אמרה: "אם ככה, אנחנו צריכות ללכת לבקר אצלו." כעבור שבועיים נסענו למפגש מדיטציה אצלו בבית. כי זה מה שעשה אליהו: חיבר בין אנשים ובין הֵיכָלות של ידע רוחני ואנושי.

ושם, בדירת הרווקים שלו, שקירותיה היו מכוסים בתמונות של מורים מתרבויות שונות ובלוחות חכמה מלאים בדברי השראה שלהם, במיטת גלגלים שליוותה אותו עשרות שנים שכב נינוח עם עיניו הכחולות והחכמות וחיוך קולגייט שחשף שיניים מושלמות. גופו השזוף משהייה בשמש היה מכוסה סדין כחול, משוך עד חזהו. כך התאהבתי בו.

תוך שבועיים ידעתי: איתו אני רוצה לחלוק את חיי, איתו אני רוצה להתחתן.

וגם באליהו ניעורה האהבה. הפכנו לזוג, והחברות הטובה רק העמיקה. 13 שנה אלוהים (באשר הוא) בירך אותנו יחד. זכות ענקים עמדה לי להכיר את אליהו ולעמוד שנה לאחר שנפגשנו מתחת לחופה לצידו, זכות גדולה, שבחר בי מכולן.

איך מקיימים יחסים אינטימיים עם גוף משותק? בטח עולה השאלה. עובדים עם מה שעובד, מרגישים עם מה שמרגיש. וכמו אצל הרבה נכים אחרים, האיברים שמתפקדים, חישתם מתפקדת ריבוא פעמים. אינטימיות של שניים: עיניים, מבט וקרבה; פה שיודע להפיק מרגליות ודיבור של אמת, יחד ואהבה. גבר ואישה, ושכינה ביניהם.

בהמשך הדרך נולדו לנו, הודות לנפלאות ה-IVF (הפריה חוץ גופית), שני בנים. היינו משפחה קטנה, צנועה ומצוינת, וחיינו חיים טובים ומלאי שמחה ומשמעות. מחוזות הרוח היו האחו הקדמי והאחורי של שגרתנו, ושם טיילנו בבטחה, משוחררים מהכובל והמייסר.

שני הבנים שלנו גדלו עם הידיעה שיש להם אבא הכי חכם בעולם, הכי נדיב בעולם, הכי יפה בעולם ועם חוש ההומור הכי בעולם. ואני נר לרגליו. ההתפעמות שחשתי מולו וההשראה שזרמה ממנו אליי היו מנת חלקי עד הרגע האחרון.

כבר שנה וחצי שאליהו איננו איתנו. ליבו לא עמד לו בגלל סיבוך של דלקת ריאות, נחלש וקרסו המערכות. הוא עזב את גופו בבית, במיטה שלנו, לידי, כשמוזיקת הנבל של אריק ברגמן מתנגנת שוב ושוב כל הלילה. התעוררתי בסביבות שתיים לבדוק את נשימותיו; אין קול ואין עונה, ואין אוושת נשימה. חיי התרסקו באחת, ומתוך הכאב המפלח הופתעתי מבלון שמחה ברור שנכח בתוכי. שמחתי בשבילו שידע לעזוב את גופו בכזו אצילות, שסיים את גלגולו בהצטיינות, שידע ליצור מחייו חיי מופת והשראה.

"רק האהבה היא ממשית," שב וחוזר המשפט הזה מהספר קורס בניסים ומלווה אותי. "To love is to be happy with," היה אליהו מצטט מפעם לפעם בכל מיני צמתים של החיים מול זולת כזה או אחר.

אני מתגעגעת לנדיבות ליבו, ללב השומע שלו, לצחוק שלי לשמע אמירותיו השנונות, לאינטימיות הפרטית של שניים בקדושה, לתפיסת עולמו שחבקה יקומים ותובנות עמוקות, ליופיו הנדיר של האיש היפה הזה שלי, שזכיתי להיות קרובה אליו 13 שנים מתוך 54 שנותיו, 13 שנים מהיפות בנצח.

משפחת הולי. צילום: מהאלבום המשפחתי
משפחת הולי. צילום: מהאלבום המשפחתי

אהבתם את הכתבה? הצטרפו אלינו!

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר בהקדם:

אמוץ שורק

הקודם

כשטראומה פגשה גוף

הבא

מפגש קצוות

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן