פחד מוות

מה בין פחד המוות והחרדה פניו? מי מפחד מהמוות? ממה מפחדים ואיך מודדים? מה עושים כדי לא לפחד? האם אפשר להשתחרר מהפחד? מישירים מבט אל הפחד הגדול מכולם

מוקדש לליטל הנבונה ששאלה אותי בישירות, בליל חורף קר בפאריס, אם אני מפחדת למות. ושלחה אותי להרהר על הכול מהתחלה...

לפני שנה בכנס בפראג, התנסיתי ב"חוויית כמעט מוות", בטכנולוגיות של מציאות מדומה.

בתור מלווה רוחנית, כבר הסתכלתי אל המוות בעיניים של אחרים.

במאה הקודמת פגשתי בדרך הבודהיסטית ולמדתי מדיטציה והרהור מוות. 

במילניום הקודם מתו חברים. מתו ונולדו אהבות.

פעם נולדתי.

אמאל'ה, צעקתי בכל פעם. כי פחדתי פחד מוות! ואולי כך נולדתי מחדש, כמקובל להאמין בתרבויות שונות ואצל הדיוטות. פחד מוות הוא ביטוי כמעט יומיומי, כשרוצים לומר שפחדנו נורא מאיזה דבר, אבל ממש ממש פחדנו. אפשר לומר שאנחנו מפחדים מהפחד הזה עצמו, שנוצר עוד בילדותנו (שכן אז כנראה חווינו אותו בעוצמה הכי חזקה, ראו בהמשך). וכך, בכל פעם שנוכחתי בו והשלמתי איתו, התחלתי לחיות באמת. מקובלים עליי דבריה הנבונים של הנזירה הבודהיסטית פמה צ'ודרון (Pema Chödrön): פחד הוא תגובה טבעית להתקרבות לאמת. אנשים אמיצים לא מפחדים? האמת היא שיש להם קשר אינטימי עם הפחד.

על הפחד ועל החרדה

פחד המוות הוא תופעה אוניברסלית בסיסית, הנקראת בלועזית Thanatophobia. יש המבדילים בין הפחד הקיומי הטבוע במחשבה שלנו (I fear death) לבין החרדה מתהליך המוות הפיזי של עצמנו (I am afraid to die). את המונח טבע זיגמונד פרויד ב-1915 במאמרו Thoughts for the Time on War and Death, ובו טען שכולנו חווים את הפחד הזה, משום שכולנו נולדים עם אמונה תת הכרתית שנחיה לנצח. באותו הטקסט אפשר למצוא גם הסבר של פרויד לתחושת הייאוש בזמן מלחמה – כי זו אינה מאפשרת לנו להתכחש למוות.

טולסטוי, שחווה פחד מוות כשחלה במחלה קשה בשהותו בעיר ארזמס ברוסיה, כתב את מותו של איוון איליץ' המתאר שופט רוסי בן 45 שתופס בהיותו על ערש דווי שהשחית את חייו בחיפוש אחר נוחות בורגנית ומעמד חברתי. בכך הוא נמנה עם אנשי המודרנה הראשונים שהציגו את האפשרות להתמודד עם הסופיות האנושית דרך מציאת משמעות בחיים. ידוע גם שהשפיע על אליזבט קובלר-רוס, תיאורטיקנית חשובה שעסקה בשלבי ההתמודדות עם האבל, ועל הפסיכיאטר הקיומי ארווין יאלום. עד אז, כאמור, האמינו פסיכולוגים ופרויד בראשם, שפחד המוות מגן על האדם ועדיף לא להתעסק איתו.

ארנסט בקר, אנתרופולוג תרבותי-פסיכולוגיסטי, מתאר בספרו הכחשת המוות ( The Denial of Death, 1973) שני קטבים מנוגדים המחוללים קונפליקט בלתי נמנע ובלתי פוסק: חרדת החיים – האינסטינקט האנושי לשמר את החיים – מול חרדת המוות – ההכרה שחיינו סופיים. לאור תיאוריית ניהול האימה שפיתח (Terror Management Theory; TMT), נאמר שהחברה האמריקנית מנסה להגשים מטרות פטריוטיות הרואיות כדרך להימלט מהפחד. חוקרים מצאו תופעה זו גם באומות אחרות – האלימות והלאומנות שגאו כדי להימלט מפחד המוות. המסקנה המתבקשת היא שעדיף להתוודע אל המוות כדי להיות אנשים טובים יותר.

מאוחר יותר מצא גם פרויד יופי בקבלת הארעיות, בהצפה ולא בהדחקה של המוות. במסה שלו דברים בני חלוף כתב: "קוצר חיי האדם דווקא מוסיף לקסמם. כלום נגרע משהו מיופיו של הפרח, שמשך פריחתו לילה אחד? […] ייתכן שיבוא יום והכול יתפורר […] או אפילו עידן גיאולוגי שבו ייכחד כל חי מעל פני האדמה. ערכו של היפה והמושלם נקבע על-ידי המשמעות של אלה לעולם הרגשות שלנו."

מי מפחד מהמוות?

כולם, כאמור. אבל במידה שונה ובתקופות שונות בחיינו. מחקרים וסקרים שונים העלו שהתפלגות החווים פחד מוות נחלקת בין כל בני האדם באשר הם – נשים וגברים, עניים ועשירים, בריאים וחולים, נכים ומוגבלים, אבל אנחנו נבדלים ביחסנו אל פחד המוות, המשתנה לאורך שנות חיינו בעוצמתו ובאופיו.

עד גיל חמש ההבנה של מושג המוות דלה, והשימוש בו מעורפל. רק לאחר מכן מתפתחת גם תגובה רגשית אליו, ודאגה בנוגע למותם של קרובים (במיוחד האם). מקובל לחשוב שסביב גיל שש מתעצבת אצלנו תפיסת המוות כתהליך נורמטיבי, מתוך הבנה של מעגל החיים; עולות בו גם שאלות קשות המלוות בחרדה קיומית, מתגלה פחד מייסר שאולי נאבד את ההורים, האחים והסבים, ויש ניסיון לעבד את מה שכולנו לומדים בהמשך להכחיש או להתמודד איתו באופן בריא. ואז, כפי שמסביר הפסיכיאטר והסופר ארווין יאלום בספרו להביט בשמש, "פחד המוות יורד בדרך כלל למחתרת מגיל שש בערך עד גיל ההתבגרות, השנים שפרויד הגדיר כתקופת חביון המין. ואז, במהלך ההתבגרות, חרדת המוות פורצת במלוא עוזה: בני נוער נעשים לא פעם מרותקים לנושא המוות. יש השוקלים התאבדות. מתבגרים רבים עשויים כיום להגיב על חרדת המוות בהפיכה לשליטים ולזורעי מוות בחיים הווירטואליים שבמשחקי וידיאו אלימים. אחרים מתריסים נגד המוות בהומור גרדומים ובשירים המתגרים במוות, או בצפייה בסרטי אימה עם חבריהם".

לאחר גיל ההתבגרות שוב שוכך פחד המוות; אנשים עסוקים במשימות היומיום, בהקמת משפחה, בפרנסה ובהשגת מטרות שונות. סביבות גיל ה-50 – תקופה של חשבונות נפש ושל תחושות החמצה – נחשבות לשיא נוסף בפחדים. מגיל 65 עד סוף החיים ניכרת בהם ירידה של ממש. שם, לקראת סופם, נחלש פחד המוות כרעיון פילוסופי קיומי, יש קבלה טבעית יותר שלו כחלק ממעגל החיים, ונותרת רק החרדה מפני תהליך המוות העצמי, החשש ממחלות, מכאבים ומסבל.

אחד הניתוחים היותר מעניינים שנתקלתי בהם בהקשר של גילאי הפחד הוא המחקר של גארי סינוף מהמחלקה הגרונטולוגית באוניברסיטת חיפה.[1] הוא מצא שרמת החרדה אצל צעירים המלווים את הוריהם המזדקנים קשורה לגילם שלהם ולא לגיל ולמצב הבריאותי של הוריהם. כך קורה שהם מתכחשים יותר לסוף החיים של הוריהם מאשר ההורים עצמם, וזה גורע מיכולתם לעזור להם.

ממה מפחדים ואיך מודדים?

ובכן כולנו מפחדים מהמוות, פה ושם, פחות או יותר. זה טבעי. ומי שאינו מתחמק מכך אף מרוויח מיצוי עסיסי יותר של מעשיו ורגשותיו במשך חייו. כאשר הפחד הזה הופך לכובד ולקיפאון ולא מעורר השראה ויצירה, אז מחפשים מזור, דרכי התמודדות. בהגדרות הפסיכותרפיה פחד מוות נחשב פתולוגי, אם הוא עולה כמעט בכל פעם שעולה נושא המוות, אם הוא נשאר לאורך חצי שנה ויותר ואם הוא משפיע על חיי היומיום ועל היחסים עם הזולת. אזי הוא יכול להתבטא בחרדה אובססיבית העולה עם כל היבט של המוות ואף מתגברת בתהליך שמזין את עצמו. חרדות אלה מלוות לעיתים בהתקפי פאניקה שעלולים לגרום לחום ולקור, להזעה ולדפיקות לב לא מוסדרות. הן עלולות להתבטא גם בבחילות ובמיחושי בטן ולגרום לדיכאון מתמשך, לפראנויות ולהתבדלות מהאחר, מה שמגביר את הבדידות ומצמצם את המגע המשפחתי-החברי של האדם.

אז ממה מפחדים?

  • מכאב ומסבל עקב מחלות שונות לקראת המוות. מתעורר אצל אנשים בריאים וחולים גם יחד.
  • מהלא נודע ואי היכולת של החיים להבין את מהותו של המוות.
  • מהאין, הסוף הסופי, הריק המוחלט. נחשב פחד המאפיין חילונים יותר מאשר דתיים.
  • מעונש משמַים על מעשינו בעולם הזה. נחשב פחד המאפיין אנשים מאמינים, אך לא רק.
  • מאבדן שליטה, כי אין שליטה במוות, במועד שלו ובדרך שבה הוא קורה. הפוחדים מאבדן שליטה ייבדקו באופן סדיר וידייקו בהוראות ובצוואות.
  • ממה שיקרה אחרינו – דאגה לקרובים ולאהובים וגם לרעיונות חשובים שהגינו ויחדלו להתקיים.

ב-1970 בנה דונלד טמפלר את סולם חרדת המוות (Death Anxiety Scale; DAS),[2] המשמש מאז ואילך בסיס לכל המחקרים העוסקים במוות. הסולם כולל 15 מדדים, המקבלים ניקוד על פי תשובות לשאלות מגוונות. במשך הזמן הורחבו השאלות, והן עוסקות בפחדים ובחרדות, באובססיות הנוגעות למחלות בכלל ולסרטן ומחלות לב בפרט, במצבי מלחמה, כמו גם במחשבות פילוסופיות ובאמונה בחיים שלאחר המוות. 

מה עושים כדי לא לפחד?

החברה המערבית מתמודדת עם פחד המוות בעיקר דרך הכחשתו. תורות המזרח אומרות שכדאי דווקא להתיידד איתו, ויש כאלה שינסו לגבור עליו, לנצח אותו; ממש להפחיד אותו.

Don Quichotte, Francisco Goya, 1860

להתכחש

עד כמה ההכחשה טבועה בתת-מודע שלנו? עד כדי כך שאף פעם כמעט לא נראה את עצמנו מתים בחלום (ואם כן, זו תיחשב קודם כול חוויה חוץ גופית). עד כמה ההכחשה טבועה במציאות חיינו? עד כדי כך שרבים נמנעים מלדבר על החולים, הזקנים והמתים, מבכרים להדחיק אותם לירכתי התודעה, להרחיקם ממעונותינו, כי מצבם מאיים וגורם לנו תחושות לא נעימות, כלומר "מוציא את החשק לחיות". הקיצוניים בהכחשות אף מאמינים בחיי נצח, ויש בהם המשקיעים בחקר האפשרות לחיות לנצח – נתנאל ריץ', ריי קורצווייל ואפילו גוגל.

ד"ר דור־זיידרמן, חוקר מדעי המוח באוניברסיטת בר־אילן, הוכיח שבמוח מובנית התייחסות בסיסית ולא מודעת, בעצם מנגנון שמאמין שהמוות שייך לאחרים, לא לנו. "ממצא עיקרי של המחקר הוא שהמוח מסרב לקשר את המוות עם העצמי או בעצם לנבא שהעצמי סופי. כאשר האדם נחשף למילים כגון קבר או לוויה, הוא יקטלג זאת כמידע שקשור לאחרים, לא אליו. העצמי יודע שזולתו עומד למות, אך לא הוא. באיזשהו מקום אנחנו מאמינים שלא נמות לעולם. כך שפחד המוות הוא הרגע שבו משתבשת ההגדרה שלנו את המוות כמה שקשור לאחרים ולא אלינו, הפרדיקציה לא התעדכנה ונמנע מאיתנו ה'ריכוך' שלרוב המוח מייצר עבורנו." אישית, אני מופתעת פעמים רבות, כשהנמצאים בהוספיס שקיבלו, לכאורה, את היותם נוטים למות שוגים בחלומות שווא של הבראה וחזרה הביתה.

להאמין ולהתפלל

בספר חרדת מוות ואמונות דתיות (Death Anxiety and Religious Belief) אומרים כותביו, ג'ונתן ג'ונג (Jonathan Jong) וג'מין הלברסטדט (Jamin Halberstadt), שהאדם המציא את האלוהים כדי להתגבר על פחד המוות. ואכן מחקריהם ומקורות הידע שלהם מראים שאלה המאמינים באלוהים פוחדים פחות.

יהדות המקרא, עד לחורבן בית המקדש השני, התמודדה עם פחד המוות באמצעות אפר פרה אדומה. באמצעות אפר זה ניתן "לטהר" את האדם "שנִטְמַע", כלומר שבא במגע עם המוות. היהדות אחרי חורבן בית המקדש השני מתמודדת עד היום עם המוות באמצעות האמונה שיש עולם הבא.

במסורת היהודית – בתלמוד, בקבלה, בחסידות – מוזכרת האמונה באלוהים כפתרון לפחדים המתעוררים אצל האדם. יום אחד עצר הקג"ב את האדמו"ר מחב"ד, הרי"צ זצוק"ל, וחקר אותו תחת איומי אקדח. האדמו"ר שמר על שתיקה. שאלו אותו אחר כך החסידים איך העז. "כלי זה יכול להפחיד רק את מי שמאמין בעולם אחד ובאלים רבים, אך לא את מי שמאמין בשני עולמות ובאל אחד," השיב להם. שורש הפחדים כולם הוא הפחד מפני המוות, שכמו מסתעף לפחדים קטנים יותר מפני מיתות "מקומיות" (הפחד מאי-שפיות, הפחד מאונס, מפלישה, מחילול גופנו ורכושנו).

בהקשר זה אמר רבי אליעזר פאפו: "ענייני פחד שונים נועדו כאמור לגרום לאדם חרדה מסוימת, שיפחד וירגיש את עצמו תלוי בה' לבדו. יוכל איש להוריד את הפחד על ידי שיעמיק במחשבות טהורות, שיחשוב מה לי לפחד מרעות המתרגשות לבוא בעולם; הלוא טוב לי ליראה מפחד ה' ומהדר גאונו, ויסיע מליבו הפחד ויפנה לבבו למחשבות אחרות, שאין הלב יכול לחשוב שתי מחשבות יחד."

אגב, העניין הזה של "לתפוס את המוח" במחשבה אחרת מזין גם את הפתרונות המוצעים בעשור האחרון במסגרת פיתוחי ולימודי הפרקטיקה של מיינדפולנס. 

להפחיד את הפחד

אלה שמודעים למוות ומסרבים לחוש את הפחד ממנו מנסים לנצח אותו, להגיע אליו בדהרה. את אלה הקופצים אל לוע המפלצת, המבקשים להם בתודעתם מוות מפואר ועז רוח, אפשר למצוא גם במזרח וגם במערב. גישת הסמוראים היא שכדי להתחזק בטרם קרב יש לדמיין שוב ושוב מיתות אכזריות, עד אשר יימוג הפחד. מלכים עשירים ידמיינו טקסי אשכבה מפוארים ומצבות פאר לזכרם. שירו של דילן תומס (מאנגלית דרור גרין) אל אביו, אל תיכנע לזה הלילה-טוב, שולח אותו אל מותו שלא מתוך שפלות רוח אלא בקול תרועה עז:

אַל תִּכָּנָע לְזֶה הַלַּיְלָה-טוֹב, / עִם רֶדֶת יוֹם זִקְנָה צְרִיכָה לִבְעֹֹר; / זְעַק, זְעַק אֶל מוּל שְׁקִיעַת הָאוֹר. /
גַּם אִם יֵדְעוּ הַנְּבוֹנִים, עִם בּוֹא יוֹמָם, צִדְקָת הַשְּׁחוֹר, / כִּי לֹֹא הִצְלִיחוּ בְּמִלִּים כָּל הֶאָרָה גְּדוֹלָה לִשְׁמֹר / לֹא נִכְנְעוּ לְזֶה הַלַּיְלָה-טוֹב. /
בִּנְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה בּוֹכִים אַנְשֵׁי הַטּוֹב, / עַד מָה בְּאוֹר נָכוֹן יָכְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם לִזְהֹר / הֵם זוֹעֲקִים אֶל מוּל שְׁקִיעַת הָאוֹר. /
פִּרְאֵי אָדָם שֶׁאֶת הַשֶׁמֶשׁ יְבַקְשׁוּ לִנְצֹר, / וּבְאִחוּר הִנִיחוּ לָה בְּצַעַר לַעֲבֹר, / לֹא נִכְנָעִים לְזֶה הַלַּיְלָה-טוֹב. /
וְהַקּוֹדְרִים, לִקְרַאת מוֹתָם, מְסֻנְוָרִים לָרֹב, / עֵינַיִם סוּמוֹת יְכוֹלוֹת לִנְצֹץ כְּמֶטֶאוֹר, / וְזוֹעֲקִים גַּם הֵם אֶל מוּל שְׁקִיעַת הָאוֹר. /
וְאַתָּה, אָבִי, שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַשְחוֹר, / קַלֵּל, בָּרֵךְ אוֹתִי עַכְשָׁו בְּזַעַף דִּמְעוֹתֶיךָ, לִבִּי יִנְצֹר. / אַל תִּכָּנָע לְזֶה הַלַּיְלָה-טוֹב. / זְעַק, זְעַק אֶל מוּל שְׁקִיעַת הָאוֹר.

ואילו צ'רלס בוקובסקי שואל (בתרגומו של יובל אידו-טל) האם כדאי למות בעודנו בחיים? והוא עונה:
אנחנו כאן כדי להיפטר / מכל מה שלמדנו / מהכנסייה / מהמדינה / וגם ממערכות החינוך שלנו / אנחנו כאן כדי / לשתות בירה / אנחנו כאן כדי להרוג את כל המלחמות / אנחנו כאן כדי לצחוק על ההסתברויות / וכדי לחיות את החיים שלנו / כל כך טוב / שכשהמוות יבוא לקחת אותנו / הוא ירעד.

בנאומו לפני סטודנטים, טרם נפטר ב-2011 ממחלת הסרטן, אמר מייסד אפל סטיב ג'ובס, ש"הידיעה שאהיה מת בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שנתקלתי בו מעולם, שיכול לעזור לי לקבל את ההחלטות הגדולות בחיים. כי כל דבר כמעט – כל הציפיות החיצוניות, כל הגאווה, כל הפחד ממבוכה או מכישלון – כל הדברים האלה פשוט קורסים מול המוות".

להתיידד עם המוות

הבודהיזם מציע לנו את דרך האמצע – בעדינות ובחמלה, לא לנצח ולא להפסיד. הבודהה ממליץ לנו להרהר מספר פעמים מדי יום ברעיונות האלה: איננו חזקים מזקנה, ממחלה וממוות. לא נחמוק מהם. המחשבה המתמדת על כך דווקא מחלצת מסבל, כי היא מרגילה אותנו לחשוב על התהליך הטבעי הזה. בלימודי הדהרמה אנחנו מתבקשים "להסתכל למוות בעיניים", ופרופ' יעקב רז, המלמד את פילוסופיות מזרח אסיה, מזמין אותנו "להתוודע למותנו וכך להתוודע גם לחיינו, לחיות אותם בשלמות. לאורה של הבנה זו, שאיכות מותו של אדם היא במידה רבה נגזרת של איכות חייו, נולדו במסורות בודהיסטיות שונות אימונים שונים ומגוונים המבקשים לרקום את המוות בתוך מרקמי היומיום, לא כאויב אימתני, אלא כתזכורת לחיים טובים, כשעון מעורר לחיים מלאים, כמורה לחיים אמיתיים”.

אג'הן צ'ה, מורה דגול ממסורת נזירי היער, מורה לנו ללוות את הורינו בימיהם האחרונים, לגעת בהם, להגיש להם ולהרגיש את מותם הקרב בכל נימי רגשותינו. כך נלמד גם על מותנו. הטיבטים נוהגים לבכות כשנולד תינוק ולשמוח עם מותם של הזקנים; עד כדי כך שלובים אצלם המוות והחיים. בספר המתים והחיים הטיבטי ניתן לקרוא על כל שלבי תהליך המוות. התיאור כולל פחדים והפחדות למיניהם, והכוונה היא להכין את האדם למותו ולמוסס את פחדיו.

גם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית עוסקת בזה. לפיה, ההכרה שלנו במותנו היא הגורם היחיד שנותן לנו את הכוח לחיות חיים אותנטיים, לחיות מתוך מודעות לאינספור אפשרויות הקיום, בלי לגזור על עצמנו להיכנע לתכתיבים.

סטיבן ג'נקינסון הוא קנדי שמלווה אנשים אל מותם. הוא כתב את הספר Die Wise, והוא גיבור הסרט הדוקומנטרי The Griefwalker. מניסיונו רב השנים במערכת הבריאות הקנדית הוא מעיד שבימינו, אף שאנשים פוחדים פחות מכאב ומסבל בסוף החיים, הפחד מאבדן משמעות, מהאופן שבו יזכרו או לא יזכרו אותנו וממחשבות בדיעבד על מה שעשינו בחיינו נותר בעינו. מכאן, שמי שמתיידד עם המוות, מהרהר בו, הופך אותו לקל יותר. יתר על כן, הוא מפציר בנו לחלוק את חרדותינו עם בני המשפחה; לדבריו, זוהי חובתנו לזולת.

ד"ר ארווין יאלום, פסיכיאטר, סופר ופסיכולוג אקזיסטנציאליסט שהוזכר כבר בתחילת הכתבה, התייחס לא מעט לשיח עם ילדים על מוות. הוא מאמין בגישה תבונית הפונה אל ההיגיון ומיישבת את הדעת. והרי אותן תשובות שעוזרות למבוגרים להתמודד עם הנושא נכונות גם לילדים, ורק נדרשות בהן יתר עדינות וחמלה. אפשר לחקור את הנושא יחד איתם ולשאול, לדוגמה, מה יקרה בעולם שלא מתים בו, איפה יגורו כולם, איפה יישאר מקום לטבע, להסתכל על העובדה שגם החיות נולדות ומתות וגם העצים פורחים וקמלים. המוות והחיים משלימים זה את זה, ובעצם מחשבות על עולם ללא מוות מפחידות לא פחות. עלינו להודות לפניהם בכנות, שאיננו יודעים מה קורה אחרי המוות. זוהי דרך הטבע, ויש בה מורכבות של אור לצד חושך. כמה יפה לקרוא על העצב והשמחה השזורים זה בזה בספר הילדים אגם הדמעות של שירה גפן, המספר על מותו של דג זהב שהיה יקר לילד אחד ועל מותה של סבתא שהייתה יקרה לילדה אחרת: שְׁתֵי דְּמָעוֹת / זָלְגוּ אֶל תּוֹךְ הָאֲגַם, / הִתְעַרְבְּבוּ זוֹ בְּזוֹֹ / וְהָפְכוּ לְקֶצֶף, / וּכְבָר / אִי-אֶפְשָׁר לָדַעַת / מִי מֵהֵן מֵאֹשֶׁר, / וּמִי מֵעֶצֶב.

טיפול פליאטיבי וליווי רוחני

המילניום הזה מתאפיין בהתקדמות מהירה ואדירה ביכולות הריפוי והארכת החיים, ובמקביל בהידרדרות מהירה לקראת קטסטרופות אקלימיות שלא הכרנו. האם זה משנה באופן בסיסי את פחד המוות שלנו? נראה שלא. אבל אל הדרכים להתמודד איתו –נוספה גישה חדשה,  מקצוע חדש, שהולך ותופס מקום בולט יותר ויותר בעבודה עם אלה הנמצאים על סף המוות – הליווי הרוחני. התפיסה ההומניסטית-הרפואית שאדם אינו המחלה שלו מאפשרת למלווים רוחניים לשהות עם הנוטים למות, לתת להם מרחב ביטוי וקשב בסביבה ובתנאים שייטיבו איתם ולעזור להם למצוא בחזרה את גרעין הקיום והמשמעות שלהם. הן גם למכחישים וגם ליראים, גם למודעים הרגועים וגם לזועמים – לכולם מגיעה התמיכה והחמלה.

לצד הליווי הרוחני מוצע הטיפול הפליאטיבי, כפי שהתפתח בשנים האחרונות, המבטיח לנוטים למות הקלה בסבל ובכאב באמצעות תרופות נרקוטיות נגד כאבים (מורפיום ואופיאטים), ואף טשטוש הסובלים עד כדי תרדמת כבקשתם (דורמיקום וכו'). גם משרד הבריאות מכבד את רצונם של אלה שאינם רוצים הארכת חיים מאולצת, ומשאירים הוראות מקדימות (ראו הכתבה בגיליון זה, לא נחה על הזרים).

האם אפשר להשתחרר מהפחד?

מתברר שהביטוי "אף אחד לא חזר משם כדי לספר" מופרך כלשהו, כי יש אנשים שעברו חוויית כמעט מוות, והם מלמדים אותנו די הרבה. זה יכול היה לקרות להם עקב מצב פיזיולוגי קיצוני של תאונה או מחלה קטלנית או בשל מצב נפשי נדיר שעשוי להתהוות גם בעת טיפול קבוצתי כלשהו. לא ניתן לאפיין אנשים מסוימים שעברו חוויות כאלה. זה יכול לקרות לכולם. רבים מדווחים על חוויה חוץ גופית, קוסמית, כאילו בעולם אחר, תחושת ציפה או תעופה, לעיתים ממש אור ונהרה ולעיתים רק אור פנימי. כך או כך, את רוב העדויות איננו זוכים לשמוע, אלא בעיקר את עדויותיהם של אלה שחווים פתולוגיות פסיכיאטריות ומגיעים לטיפול.

את המונח (Near Death Experience; NDE) טבע הפסיכיאטר ריימונד מודי בספרו החיים שאחרי החיים (רשפים, 1986) שראה אור ב-1975. אך זוהי תופעה שמוכרת לנו עוד מהמיתולוגיה היוונית, כשסיפר אפלטון את האגדה על אֶר שחזר לחיים אחרי שנהרג עם חבריו בקרב. ובהקשרים מודרנים יותר פגשנו אותה דרך ספריה של אליזבת קובלר-רוס, שנמנתה עם ראשוני החוקרים את חשיבותו של המוות לחיים, ודרך המגזין המדעי שהקים בשנות ה-80 הפסיכיאטר קנת רינג. העניין שלנו בתופעה גדול, כי הוא מאפשר לנו פרספקטיבה על המוות. גם פטר פנוויק הוא נוירו-פסיכולוג החוקר מקרי NDE, ונתן רוח גבית למחקרו של ריימונד מודי, כאשר הוא נתקל בהתנגדויות. יחד כתבו הוא ואשתו, אליזבת פנוויק, את הספר The Art of Dying. יש לציין שתוצאות מחקרו שנויות במחלוקת מדעית, אך הוא טוען בעקשנות שניתן לבחון ולהוכיח שהתודעה שלנו ממשיכה להתקיים לאחר המוות של הגוף הפיזי ושעצם הידיעה הזו משככת את פחד המוות.

אנו למדים שמי שעבר חוויית כמעט מוות חש טוב ובטוח יותר עם עצמו ועם סביבתו, חווה סבלנות, אהבה וחיבור מיוחד עם הקיום ומשתחרר מפחדים שונים ואף מפחד המוות. המחקר מזכיר גם מקרים אופטימיים פחות, כאלה שנבהלו עד פלצות ולא הצליחו לחזור ולהשתלב בחיים. אבל היו אלה מקרים בודדים שניתן להסביר אותם בדרך כלל במצב מאני פסיכוטי או במצב של אובדן יכולות או אדם אחר היקר להם. סך הכול ובדרך כלל החוויה מתוארת כמרפאת, מעשירה ומרוממת, פותחת תודעה ומרחיבת אופקים רוחניים.[3]

עוד מישהו שחזר מהמוות הוא ד"ר אבן אלכסנדר,[4] החושף בספרו Proof of Heaven – A Neurosurgeon’s Journey into the Afterlife (ההוכחה שיש גן עדן – מסעו של מנתח מוח לחיים שאחרי החיים) את מה שחווה לאחר שהיה מספר ימים בתרדמת. לדבריו "נהיה בריאים נפשית, אם נכיר בכך שאלוהים והנשמה שלנו הם דברים אמיתיים ושהמוות שלנו הוא רק תחנה בדרך". 

עשרות ומאות סיפורים כאלה, המאששים שפחד המוות נמוג לאחר חוויות NDE, מתועדים באתר של האיגוד הבינלאומי לחקר חוויות כמעט מוות (iands.org).

להשרות חוויית כמעט מוות במעבדה

מכיוון שנמצא שחוויה חוץ גופית משחררת מפחדי מוות, הטכנולוגיות המתקדמות של מציאות מדומה מנסות לאפשר כיום לעבור חוויה כזאת באופן וירטואלי. בלונדון יש שתי קבוצות העוסקות בכך ומציגות תוצאות מעניינות.

התארחתי אצל פרופ' מל סלייטר באוניברסיטת UCL, המוביל את אחת המעבדות היותר מתקדמות לחקר מניעת פחדים באמצעים של מציאות מדומה, כדי ללמוד מה הם ממצאיו באשר לייצוג הגרפי המינימלי הדרוש כדי להשרות על האדם חוויה שבה הוא רואה את עצמו בעולמות מדומים. התברר שלפעמים די בדמות קווית פשוטה ביותר, שתדמה לנו את עצמנו, כשזה יהיה בהקשר המתאים. במסגרת ביקורי שם עברתי הדמיה שכמעט הצליחה לרפא אותי מפחד גבהים (עם דגש על "כמעט"). בשנים שלאחר מכן הם חקרו את פחד המוות ופיתחו מערכת המאפשרת לנבדקים לעבור חוויה חוץ גופית וירטואלית, כלומר לצפות בדמות המייצגת אותם דרך קסדה של עולם תלת-ממדי ולחוות הזדהות כאילו הם חשים ש"נשמתם פורחת מהגוף", כפי שבעצם מתארים אלה שעברו חוויה חוץ גופית. התוצאות היו חד משמעיות (ראו קישור ללוח בהערה 6): פחד המוות ירד אצל אותם הנבדקים.[5]

חוזה מונטמאיור, אמן ואיש מחשבים מקסיקני שחי בלונדון, הקים את הפלטפורמהVirtual Awakening,[6] המאפשרת לכל החובש קסדה לצלול אל עבר מותו בתוך מציאות מדומה (Multisensorial Immersive Virtual Reality Experience) ולחוות חוויית כמעט מוות מטלטלת. את המערכת הוא בנה במקור כדי לנסות ולמנוע מבני נוער להתאבד, בעזרתם של צוות חוקרים מתחום הפסיכותרפיה ומתכנתים של מציאות המדומה. התוצאות היו טובות. גם במקרה הזה התברר שרבים מאלה העוברים חוויית כמעט מוות "קונים" מודעות חדשה למשבר שהם נמצאים בו, נפרדים מפחד המוות ובה בעת זוכים ברווח הנקי של הרצון לחיות. 

עברתי את החוויה הזו לפני כשנתיים והושפעתי ממנה מאוד. היעדר השליטה בצניחה הנוראית ובהתרסקות אל בין הצוקים היה מצמרר, וממש נעתקה נשמתי מרוב פחד. צעקתי והושטתי ידיים לצדדים, אך ללא הועיל. ציפת נשמתי לאחר מכן וצפייה במנהרת האור של שלבי חיי מינקות עד בגרות הביאה איתה רגיעה ואת הידיעה של "ככות" חיי, על מתיקותם ועל קשייהם גם יחד. כשיצאתי מההדמיה חיכה לי מונטמאיור (שהיה אמור להגיע לארץ לכנס בנושאים אלה, שהתבטל בסופו של דבר) עם שאלון שעוזר להם לאסוף, להבין ולסכם את החוויות לטובת המחקר. "איך זה עובד הדבר הזה?" שאלתי אותו. הוא סיפר לי על הפרטים הטכנולוגיים שעניינו אותי והסביר את הקונספט: "אני קורא למה שפיתחתי מכונת אמפתיה. היא מספקת למשתמש את ההבנה שהמוות הוא רק ההתחלה; זו תמצית החוויה שאנשים מקבלים כאן. וזה מעודד ומרנין את נפשם." "ומה אתם עושים כיום?" שאלתי. "אנחנו מרחיבים את הפלטפורמה לסדנה משולבת עבר-הווה-עתיד. אני עובד עכשיו עם תמרה ראסל, ואנחנו משלבים בסדנה טקסים מקסיקניים שמאניים (Xibalaba the Mayan underworld). ומוזיקה מהפנטת (La Santa Muerte) שמתבצעת בכלים מקוריים קדושים ויוצרת חוויה מיסטית, כדי לקבל תובנות נוספות על המוות ועל תהליך המיתה.”

 פסיכדליה – קסם של משמעות

במספר מרכזי מחקר בעולם מגלים, בעשור האחרון, את הפתרונות הגלומים בחומרים משני תודעה להתגברות על פחד המוות. גם שם מצוי השער לחוויה חוץ גופית ולהצצה אל פני המוות. מחקרים אלה הם חלק מהרנסנס הכללי שעובר השימוש בחומרים אלה לטובת רפואת הנפש, המתמקד בעיקר במאבק בתסמינים הנחשבים ממש למגפות העידן החדש – תופעות נרחבות של דיכאון והתמכרויות שונות והרסניות. אלדוס האקסלי כבר רמז יתרונות הטיפול הפסיכדלי בספריו וגם טימותי לירי העיד על כך מזמן; אך מחקרו של זה האחרון על שימוש ב-LSD לשיכוך פחדים לקראת המוות התמקד בעיקר בעצמו ובחבריו. הוא נחשב אז לפורע חוק, וככלל משנות ה-70 ועד תחילת המילניום נעצרה התפתחות המחקר הפסיכדלי.

באוניברסיטת ג'ונס הופקינס חוקר רונלד גריפיתס, פרמקולוג קליני, את הטיפול בפסילוסיבין, "פטריות הקסם" או "פטריות הזיה" בשמותיהן הפופולריים. שימוש חד פעמי בכמות מדודה מקנה לנוטים למות חוויה מיסטית או, כדבריו, "תחושה עמוקה של משמעות, של הבנת מקומנו ביקום והרגשה כללית שהכול בסדר, שאין ממה לפחד".[7]

סטיבן רוס ואנתוני בוסיס (שאת הרצאתו המעניינת שמעתי לפני שנה בעת ביקורו בארץ), שניהם מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת ניו יורק, מניחים שמצוקת הנוטים למות נובעת, מלבד הכאב הגופני, גם מסוגיות פסיכולוגיות, רוחניות וקיומיות. במחקר הנרחב (שכלל קבוצות ביקורת) שערכו על חולי סרטן הם גילו שטיפול חד פעמי העביר אצל 80% מהם את חרדת המוות ואפשר איכות חיים טובה יותר, רוחנית ופיזית. את תחושת הבדידות והנפרדות החליפו תחושות של אחדות עם היקום. את תחושת השפיפות החליפה תחושת התעלות.[8]

מחקרים אחרים שנערכים בימים אלה בוחנים חומרים פסיכדליים כמו קטמין ו-DMT, המדמים חוויה חוץ גופית של כמעט מוות. בדומה לטכנולוגיה של המציאות המדומה, גם כאן העידו על תגובות של שמחת חיים, קבלה של העולם (הזה) ושל אפשרות קיומם של עולמות


[1]              frontiersin.org/articles/10.3389/fmed.2017.00011/full
Thanatophobia (Death Anxiety) in the Elderly: The Problem of the Child’s Inability to Assess Their Own Parent’s Death Anxiety State

[2]              שם.

[3]              ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2790400
Near-Death Experiences and Psychotherapy

[4]              ebenalexander.com/books/proof-of-heaven.

[5]              https://journals.plos.org/plosone/article?id=10.1371/journal.pone.0169343
A Virtual Out-of-Body Experience Reduces Fear of Death

[6]              virtual-awakening.com/death-is-only-the-beginning.

[7]scientificamerican.com/article/psilocybin-a-journey-beyond-the-fear-of-death .

[8]  inverse.com/mind-body/cancer-patients-single-dose-one-popular-drug-provides-relief

ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5367551

נאורה שם-שאול

נאורה שם-שאול היא מלווה רוחנית מוסמכת ובעלת ניסיון התנדבותי רב בהוספיס שיב"א ובאונקולוגית איכילוב (www.neora.care). בעברה מתכנתת, סופרת ומרצה בנושאי טכנולוגיה ותרבות הרשת (www.neora.pro)>

הקודם

הֱיֵה נכון

הבא

"אל תפחד, זה לא יכאב"

6 תגובות

  • מדהימה!

  • מאמר מצוין הפורש בפנינו את הפקעת הסבוכה של פחד המוות, את הפחד מפני פחד המוות ואת דרכי ההתמודדות עימו. ממשעולי הבודהיזם, דרך הפסיכולוגיה המערבית ועד לשמאניזם באשר הוא. כתוב מהודק ועשיר, מומלץ לכל בן תמותה. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד עד מותנו, שהוא הדבר הוודאי ביותר בעולמנו.

  • יפה ומעניין מאוד. תודה

  • תודה לנאורה שם שאול על כתבה מקיפה ומרתקת.🙏🏿

  • נאורה יקרה,
    מאמר נהדר. תודה רבה לך עליו.
    הצלחת להקיף המון ידע בתמצות, והכי מרגש היה להיפגש עם החדשנות הטכנולוגית – רוחנית בתחום הזה.

  • נאורה, יקרה, תודה על מאמר מקיף, מעמיק, ומרחיב דעת ולב. החיבור עם חדשנות טכנולוגית בשירות הליווי הרוחני מרגש.

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן