נוֹצָר וִיצִירָתִי

החיים עם האֵל כשילוב מִסתורי של כניעה מוחלטת וחופש יצירה מועצם

מרטין בובר אומר:[1]

"סִכְלוּת הִיא לִשְׁאֹל, עַד הֵיכָן מַגִּיעָה עֲשִׂיָיתִּי שֶׁלִּי, וְהֵיכָן מַתְחִיל חֶסֶד אֱלֹהִים; אֵין הֵם גּוֹבְלִים זֶה עִם זֶה.
אֶלָּא: בְּטֶרֶם אֲבַצֵּעַ דָּבָר – אֵין לִי אֶלָּא עֲשִׂיָיתִּי בִּלְבַד;
הִצְלִיחַ הַדָּבָר בְּיָדִי – אֵין לִי אֶלָּא חֶסֶד אֱלֹהִים.
מַמָּשוּתוֹ שֶׁל זֶה כְּמַמָּשוּתוֹ שֶׁל זֶה, וְלֹא זֶה וְלֹא זֶה אֵינוֹ סִבָּה חֶלְקִית.
אֵין אֱלֹהִים וְהָאָדָם מְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶם אֶת שִׁלְטוֹן הָעוֹלָם;
פְּעֻלַּת הָאָדָם מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ פְּעֻלַּת אֱלֹהִים, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן פְּעֻלָּה מַמָּשִׁית הִיא. "

מה אומרת קביעתו של בובר שלפני שנעשה דבר מה הבחירה בידינו, אבל אחרי שנעשה הכול הוא מעשה האל (דטרמיניזם מוחלט)? הדברים אכן מסתוריים מעט. בובר קובע, מכל מקום, שזוהי הממשות המוחלטת של חיינו, אף שלעולם לא נבין באופן רציונלי איך זה ייתכן.  ולמה סִכְלוּת היא בעיניו לנסות להבין זאת? יש להניח שכך משום שהחכם יודע את מגבלותיו, ואינו מניח לגאוותו להובילו אל המחוזות של מה שאינו ניתן להבנה.

ואולם המשמעות המעשית המטלטלת של קביעה זו היא, שגם אם (לשֵם האילוסטרציה אביא דוגמה קיצונית) אני מביט לאחור, ונוכח לדעת שביצעתי את הפשע הנורא ביותר שניתן להעלות על הדעת וכעת אני משלם על כך במאסר עולם, עדיין, אם אני מבין לאשורו את מצבו של האדם בעולם, אינני יכול להאשים את עצמי, ולו לרגע, על מה שנעשֲה. שהרי, כאמור, אחרי שנעשה הדבר הכול בידי האל.

ובובר אכן חוזר ומדגיש נקודה זו פעמים רבות: רגשי אשם, כשלעצמם, לעולם אין להם מקום בחיי המאמין, משום שברור בדיעבד שלא היה יכול להיות אחרת. המחשבה שיכול היה להיות אחרת איננה אלא אשליה אופטית של המיינד שלנו, הטבול בתוך הזמן המוכר לנו.

אמור מעתה: לפני שנפל הפּוּר, הכול בידיי; אחרי שנפל, מתברר למפרע הגבול שאליו יכולתי באמת להגיע בבחירתי; עוד מתברר כעת שמה שקרה היה קורה בכל מקרה.

לכך גם מתכוון אקהרט טולה בדברו על קבלת המציאות כפי שהיא, מה שיש. את מה שיש אפשר ואף נדרש מאיתנו לקבל בברכה שלמה, פשוט כי לא יכול היה להיות אחרת.

משמבינים נקודה זו לעומקה מבינים גם מה המשמעות של החיים עם אלוהים. בחיי האדם הדָּבֵק בָּאֵל (שההינדים מכנים Bhakti) נכרכות זו בזו באופן מסתורי ובהרמוניה שתי אפשרויות מנוגדות: תלות מוחלטת באֵל, הדבֵקוּת, ותחושת חופש בלתי רגיל. שילוב זה בין האקטיבי לפסיבי, המאחד זכריות ונקביות (כשילוב היין והיאנג), איננו מוכר בחיי היומיום שלנו. כך כתב בובר על עצמו, כשתיאר את עולמו של הדבֵק בָּאֵל:[2]

בְּתוֹךְ הַקֶּשֶׁר הַטָּהוֹר הִרְגַּשְׁתָּ תָּלוּי לַחֲלוּטִין [בָּאֵל], כְּפִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תּוּכַל לְהַרְגִּישׁ בְּשׁוּם קֶשֶׁר אַחֵר, וַאֲפִילּוּ יִהְיֶה חָפְשִׁי לַחֲלוּטִין; נוֹצָר וִיצִירָתִי.

לֹא הָיִיתָ עוֹד אֶחָד שֶׁמֻּגְבָּל עַל יְדֵי הָאַחֵר, אֶלָּא שְׁנֵיכֶם [האדם והאֵל] הֲַיִיתֶם בִּלְתִּי מֻגְבָּלִים, וּשְׁנֵיכֶם הֲיִיתֶם יַחַד.

אין זה אומר, כמובן, שלרגשות האשם אין תפקיד בחיינו ואין הם אלא סרח עודף שיש להיפטר ממנו. כפי שנאמר לעיל, לשקוע בצער על מה שנעשה אין זו אלא סכלות, אבל עצם הצער על הידרדרות האישיות שלנו למצב שבו היא נמצאת כיום הוא תחושה בריאה ונכונה, שיש בה קריאה להתעורר לתיקון מצבנו הרוחני. התגלגלותם של הדברים לאן שהתגלגלו מלמדת אותנו שהיינו, כפי הנראה, במצב של התרחקות מעצמנו, מהאני האמִיתי שלנו ומקִרבת האֵל (כשמבינים אותם לעומקם, שני הדברים האחרונים חד הם).

ועל כך אומר בובר שגם אם נעבור תרפיה פסיכואנליטית מוצלחת וניפטר מרגש האשם הטורֵד את מנוחתנו, עדיין נחמיץ את האפשרות להתעוררות הרוח שרגש זה יכול היה לסמן את כיוונה.

התעוררות כזאת, מתוך הבנה שלא במעשה המסוים שנעשה עלינו להתמקד, אלא במצב השכחה שנשאבנו אליו, תקנֵה לנו "ענוות דעת", במילותיו של בובר, שתקשור בין האישיות שלנו עתה לזו שהיינו בעבר. אז יתאפשר לנו לפעול לתיקון עצמנו, לרפא (ככל שנוכל) את הפגיעה שפגענו באחרים ולכונן יחסים תקינים ובריאים, הפעם ממקום אחֵר לחלוטין.

בובר מתאר התרוממות רוח שכזאת כְּהִתמלאות באנרגיה חיובית, התופסת את מקום האשמה שכילתה בעבר את כוחותינו; ובהקשר זה הוא מדגיש נקודה חשובה עד מאוד:[3]

אֶת הָרַע אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּכָל נַפְשׁוֹ, [וְאוּלָם] אֶת הַטּוֹב אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת רַק בְּכָל נַפְשׁוֹ.

מָה שֶׁאָדָם צָרִיךְ עוֹד לִכְבֹּשׁ מֵעַצְמוֹ עֲדַיִן אֵינוֹ הַטּוֹב; רַק מִשֶּׁכָּבַשׁ אֶת עַצְמוֹ, הַטּוֹב מִתְרַחֵשׁ עַל יָדָיו.


[1] בפרדס החסידות, מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ג, עמ' יח.

[2] אני ואתה, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ג, עמ' 74-73.

[3] בפרדס החסידות, מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ג, עמ' יח.

אהבתם את הכתבה?

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר:

Admiel Kosman

אדמיאל קוסמן

אדְמיאל קוֹסמן הוא משורר ופרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדאם, והוא גם המנהל האקדמי של הסמינר לרבנים ע"ש גייגר בברלין. פרסם עד כה חמישה ספרי מחקר בתחומים המשיקים של ספרות האגדה, תיאולוגיה יהודית ומגדר ותשעה ספרי שירה, כמו גם מאות מאמרים בכתבי עת ובעיתונות.

הקודם

שאלת מפתח

הבא

להסתובב בעולם עם בנדנה על הראש

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צפו עכשיו בגיליון לדוגמה של חיים אחרים!

לקבלת קישור לצפייה, הזינו את הפרטים:

דילוג לתוכן