קיצור תולדות הפסיכדליה

הצורך להעמיק ולדעת עתיק כימי העולם. איפה היינו בלעדיו? כבר בתחילת הימים גילו בני האדם את הצמחים ששימשו מרכבותיהם אל האלים, למישורי תודעה גבוהים יותר ולחזיונות מופלאים של הבריאה. הצמחים היו חלק בלתי נפרד בטקסי התרבויות השבטיות, אבל הדתות המונותיאיסטיות הסתייגו מהם. המערב גילה אותם במאה ה-20 בזכות קומץ חוקרים סקרנים

בתחילה הייתה האקסטזה שבמפגש עם צמח. ולאקסטזה לא היה שם, תאריך או מקור. היא נולדה, כשגילו בני האדם הראשונים (כמו חיות אחרות לפניהם), את השפעותיהם משנות התודעה של צמחים מסוימים ולמדו להשתמש בהם כדי לעבור באמצעותם מסעות בתודעה ששימשו אותם כדי לרפא ולהתרפא, לנבא את העתיד ולתקשר עם האלים והרוחות.

אין היסטוריה לאקסטזה. כמוה גם שורשיה העתיקים של הפסיכדליה חבויים בצללים. כל ניסיון לתור אחריהם מוביל בהכרח אל סבך העלווה האמאזוני, אל ערבות סיביר ואל אזורי ספר אחרים של ההיסטוריה והתודעה – אל מקומות שנוכל למצוא בהם, כך מספרים לנו האנתרופולוגים והארכיאולוגים, עדויות לשימוש עתיק יומין בצמחים משני תודעה.

הרצון ואף הצורך לשנות את התודעה הם דחף אנושי בסיסי ואוניברסלי כמו הצורך במזון או במין. אפילו ילדים נוהגים להסתובב סביב עצמם במעגלים, כדי לחולל השפעות משנות תודעה. נהוג לומר שהחברה האנושית היחידה שבה לא השתמשו במשני תודעה היא החברה האינואיטית (אסקימוסית) ושהסיבה לכך היא שבערבות הקרח לא צמח אף צמח משנה תודעה. כשאתרע מזלם של האינואיטים לפגוש את האדם הלבן, הם התוודעו במהרה גם לאלכוהול, וכך גם התרבות ה"סחית" (המתנזרת מסמים) האחרונה הזו נפלה קורבן לאחד הגרועים שבסמים.

בימים שקדמו לתהליכי היישוב והגלובליזציה, העתידים לשנות את הפלנטה, היו חומרים משני תודעה חלק מהרפטואר התרבותי של אין ספור תרבויות על פני האדמה. שנים רבות לפני הופעת הדתות הממוסדות היה השאמאניזם, המבוסס על מסעות בתודעה, צורה רוחנית קמאית שהניחה את היסוד לכל עושר החיים הדתי והרוחני שתפתח האנושות בשלבים מאוחרים יותר.

מהריג-ודה דרך אלאוסיס ועד גינת המכשפות

מעט בלבד אנו יודעים על העידן הפסיכדלי הפרהיסטורי ההוא, ואולם הדברים מתבהרים מעט עם הופעתן של תרבויות קוראות וכותבות ביוון ובהודו העתיקות. הריג-ודה, הוודה העתיקה ביותר בספרות ההינדואיסטית, מספרת על השימוש הטקסי במשקה סומה, משקה פסיכדלי, שעד היום מנסים לנחש את זהותו המדויקת, שאלֶה השותים אותו רואים את האור ואת האלים והופכים בני אלמוות.

במחוז אלאוסיס, ביוון העתיקה, נערכו מדי שנה טקסים סגורים ואקסלוסיביים – המיסטריות של אלאוסיס – ובהם צרכו רבים מבני האליטה היוונית והרומית משקה הלוצינוגני בשם קיקאון. בין הסלבריטיז של העולם העתיק שהשתתפו בטקסים באלאוסיס ניתן למנות את המחזאי היווני סופוקלס, את המדינאי הרומי קיקרו וגם את הפילוסוף היווני אפלטון, שיש הטוענים שקיבל את ההשראה לתורת האידיאות המפורסמת שלו מהחוויות הפסיכדליות שעבר באלאוסיס.

לאחר אותה ההבלחה בעת העתיקה, כשעולה הנצרות ומתחילים ימי הביניים, שבים עקבותיה של הפסיכדליה ונעלמים. דתות מונותיאיסטיות ודתות חקלאיות, ככלל, מעולם לא נטו חסד מיוחד לחוויות משנות תודעה באמצעות חומרים פסיכדליים. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא מוסר העבודה החקלאי הדורש התמסרות לשגרה של עבודת פרך מייגעת, שאינה מתיישבת לדעת רבים עם חיים המבוססים על חוויות אקסטטיות משנות תודעה. הסבר אחר עשוי להיות חוויית ההתגלות הישירה שחומרים פסיכדליים מעניקים למשתמשים בהם; לא משהו שהדתות הממוסדות אהבו. אלה ביקשו לעצמן תמיד את תפקיד המתווכים הבלבדיים בין האלוהות לבני התמותה. החוויה הישירה של הממד הרוחני והמגע עם האלוהי, שהפסיכדלים מעניקים למשתמשים, הייתה מסיבות ברורות קריאת תיגר בלתי רצויה על הדת הממוסדת.

וכך, למרות פרשנויות בלתי-אורתודוקסיות בעליל שגרסו שישוע עצמו הוא סמל לפטרייה (חפשו את תורותיו של חוקר המגילות הגנוזות ג'ון אלגרו) או שסנטה קלאוס הוא סמל לפולחן הארקטי של פטריית האמניטה מוסקאריה (תיאוריה עם תימוכין רבים ומשכנעים להפתיע, שתספק לכם שעות ארוכות ומהנות של גלישה ברשת ושיחות סלון משעשעות), סימנה הופעת הנצרות את תחילת סופה של הפסיכדליה במערב. שינוי תודעה באמצעות שימוש בצמחים הוגדר כמעשה שטן, והוכחד מן התרבות. עקבות של המסורות הפסיכדליות נותרו עדיין בגינת המכשפות (נשות הרפואה המסורתית), וחוקרים בני זמננו מנסים כיום לחשוף מחדש את זהות את צמחי הרפואה הפסיכואקטיביים שצמחו בה. עם זאת, מלבד דיונים מתקופת הרנסנס על פרקטיקות התעופה האסטרלית של מכשפות (שנהגו על פי הדיווחים לחכך באברי המין שלהן מקלות משוחים בחומרים מעוררי הזיה; מקור אפשרי לאגדה על מכשפות הרוכבות על מטאטאים, מייללות כל הדרך לרקיע) נעלמה הפסיכדליה כמעט לחלוטין מהראדאר של הנפש המערבית למשך אלף שנה ויותר. וגם במזרח נעלמו עקבותיה.

יום האופניים

לכימאי והפרמקולוג הגרמני ארתור הפטר, מייסד החברה הפרמקולוגית הגרמנית, הייתה קריירה מלאת תגליות ועשייה, אבל הפטר זכור כיום בעיקר על סמך הישג אחד שקנה לו את מקומו בפנתיאון הרפואה הפסיכדלית. ב-1897 היה הפטר הכימאי הראשון שהצליח לבודד את המרכיב הפעיל מתוך צמח פסיכדלי. הפטר בודד את המסקלין, החומר הפעיל בקקטוס הפיוטה, המשמש בטקסי רפואה במסורות מרכז אמריקניות. בכך פתח את הפתח לעידן חדש של הפסיכדליה, כזה שאופקיו נמתחו מעבר לקומץ צמחים משני תודעה, אל שמי הרקיע של אין ספור מולקולות ותרכובות כימיות. במאה השנה שחלפו מגילוי המסקלין נוספו לארון התרופות הפסיכדלי מאות מולקולות פסיכדליות חדשות; את חלקן ניתן להשיג בוודאי באיזורים אפלים כלשהם של הרשת, ואת חלקן לא ניסו כנראה מעולם יותר מקומץ פסיכונאוטים נועזים במיוחד.

נהוג לזהות את תחייתה של הפסיכדליה עם גילוי ה-LSD ותרבות שנות ה-60, הסיקסטיז, אבל עוד שנים רבות לפני כן כבר הייתה בגרמניה של שנות ה-20 העליזות תרבות מחקרית ענפה שהתבססה על גילויו של הפטר. הרופא הגרמני קורט ברינגר ניהל בברלין של אז פרויקט מחקר שנועד לחקור את השפעותיו של המסקלין. העולם המדעי של שנות ה-20 התנהל על פי אמות מידה שונות מאלה של העידן הנוכחי; האתיקה הרפואית שבה החזיקו רבים אמרה שזה בלתי מוסרי לתת למטופל סם שלא ניסית אותו על עצמך. ברינגר ועמיתיו הרופאים והסטודנטים לרפואה בבית החולים ניסו על עצמם מסקלין בשלל מינונים ומצבים. חלקם עשו זאת בעודם ממשיכים את שגרת יומם בבית החולים, בודקים את החולים ומנפקים אבחנות ומרשמים, גם כשהם עוברים חוויות מטלטלות, כפי שמעידים תיאורי המקרים שלהם.

האפיזודה הברילנאית של המחקר הפסיכדלי ידועה בציבור פחות. המהדרין מחשיבים אותה כגל השני של הרפואה הפסיכדלית. אחרים רואים בה אפיזודה זניחה שניתן להתעלם ממנה. כך או כך, הקאמבק הבא של הפסיכדלים לתוך המודרנה הגיח גם הוא במרכז אירופה. אלא שהפעם היה זה חומר שממנו עשויות מיתולוגיות, סיפור שכל פסיכונאוט מתחיל ידע לדקלם אותו.

אלברט הופמן
אלברט הופמן

ב-1938 היה הכימאי השווייצרי אלברט הופמן עסוק בסִנתוז נגזרות שונות של פטריית השיפונית, פטרייה פרזיטית הצומחת על שיפון, ששימשה מיילדות לאורך ההיסטוריה ושהופעתה על גידולי מאכל הובילה בימי הביניים להתפרצויות המוניות של שיגעון בכפרים באירופה. הופמן אמנם זנח את המחקר הזה, אבל חמש שנים מאוחר יותר, באפריל 1943, אחז בו דחף בלתי מוסבר לסנתז מחדש את הנגזרת ה-25 של השיפונית. זמן קצר לאחר שעשה זאת נתקף בתחושות מוזרות, הפסיק את עבודתו וחזר לביתו, שם במיטתו נגלו לפניו שלל חזיונות וצורות גיאומטריות קליידוסקופיות יוצאות דופן. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-19 באפריל 1943, תאריך הידוע מאז כיום האופניים, יום האסיד הבינלאומי, החליט הופמן לבדוק אם היה קשר כלשהו בין התרכובת שסִנתז באותו יום לבין מאורעות היום שעבר. הופמן חשב שהוא זהיר דיו, כשנטל מינון מזערי של רבע אלפית הגרם של החומר המסונתז. הוא לא ידע שהוא נוטל מנה הירואית (שנודעה מאז בקרב חובבי האסיד כמינון "הופמן"). וכך שוב נאלץ הכימאי השווייצרי לעזוב את המעבדה ולשוב הביתה במסע אופניים שייחקק בהיסטוריה הפסיכדלית. בסיומו של ערב מורט עצבים, שבו היה משוכנע שאיבד את שפיות דעתו ושהוא על סף מוות, מצא את עצמו הופמן שוב בחיק משפחתו האהובה, כשהוא חש הכרת תודה יוצאת דופן על החיים ועל טעמם העשיר של פירות העונה. החומר שגילה בטעות יהפוך אותו לסנדק התרבות הפסיכדלית המודרנית.

הפטרייה וקץ ההיסטוריה

בתקופה שבה הייתה אירופה שרויה במלחמות עקובות מדם ושבה, בפינה אחרת של הגלובוס, ישבו פיזיקאים ופיצחו את סודות פצצת האטום, הוביל הגילוי של מולקולת ה-LSD לשפע תורות פסיכדליות שחיפשו את הקשר בין הפטרייה הגרעינית של האטום לבין הפטרייה ההלוצינוגנית שהייתה הבסיס למולקולת ה-LSD. ההוגה הפסיכדלי טרנס מֶקֶנָה נהג לומר שפטרייה תביא על ההיסטוריה את קיצה – השאלה היא אם זו פטריית החיזיון המעוררת תחושת אחווה הגלובלית או הפטרייה הגרעינית המבשרת השמדה כוללת. הכימאי הפסיכדלי אלכסנדר שולגין ראה באירוע הזה חלק משורה של אירועים בהיסטוריה הפסיכדלית, שבהם האֶרוֹס, כוח החיים, מאזן את פעולתו של תַנַטוֹס, כוח המוות הטבוע בציוויליזציה.

אלא שלפוטנציאל מחולל החיים שפתח הטריפ הראשון של הופמן לקח זמן להבשיל בנפש המערבית. בשנים הראשונות לאחר גילוי ה-LSD היה החומר ידוע עדיין לקומץ פסיכיאטרים בעולם המערבי, וגם אלה השתמשו בו מתוך תפיסה רפואית שונה לחלוטין מזו של המחקר בן זמננו: הם ראו בו חומר מדמה פסיכוזה, המאפשר להפיק אותה בדרך ניסויית.

אלדוס האקסלי
אלדוס האקסלי

על הרקע הזה מרכזית במיוחד דמותו של אלדוס האקסלי שהפציעה לתוך עולם הפסיכדליה בשנות ה-50 של המאה ה-20. בהיסטוריה של הספרות ידוע האקסלי בעיקר כמחברו של הרומן האוטופי המפורסם עולם חדש מופלא, שם הזהיר מפני הנדסה חברתית טוטליטרית באמצעות התערבויות גנטיות וכימיות שונות. סם בשם "סומה" מופיע גם בספרו, אבל בניגוד לסומה ההודית שהוזכרה קודם לכן הוא מוזכר דווקא בהקשר של סיפוק אסקפיסטי ושטחי. בחיבורים אחרים שלו התייחס האקסלי בצורה חיובית יותר לאפשרות של שינוי תודעה באמצעות סמים. בחיבור מ-1931 הוא אף טען שהתגלית החשובה ביותר של התרבות שלנו תהיה סם שיאפשר לנו לחוש בודדים פחות, להיות נדיבים יותר כלפי רעינו ונכונים יותר לראות את היופי בעולם. ואם ניתן יהיה לצרוך סם כזה בלי לסבול למחרת מהנגאובר, כן ייטב.

20 שנה מאוחר יותר, כשקרא את התיאורים על השפעות הסמים הפסיכדליים, סבר האקסלי שמסקלין, אותו חומר שבודד ארתור הפטר 60 שנה קודם לכן במעבדתו הברלינאית, עשוי להיות המרכבה שתשחרר את התודעה לעתיד טוב יותר. ב-1953 הוא חווה את הטריפ הראשון שלו, וזה חולל אצלו תובנות פילוסופיות והתגלות רוחנית שאליהן פילל כל שנותיו כחוקר מסורות רוחניות. לפתע, כשהביט על סידור הפרחים שעל השולחן, חש כאילו הוא רואה את הדבר שראה אדם ערב מעשה הבריאה – את נס הקיום הטהור, רגע אחרי רגע.

דלתות התודעה, הספר שכתב על חוויית המסקלין שלו ושראה אור ב-1954, פתח את השער לדיון מסוג חדש לחלוטין בנושא הפסיכדלים. החומרים שהוגדרו קודם לכן כמחוללי פסיכוזה זכו פתאום להכרה פילוסופית ורוחנית של אחד האינטלקטואלים הבולטים של זמנו, שטען שמדובר בחומרים המשיאים ערך עצום לנפש ולרוח. המסר של האקסלי השתלב היטב גם בתנועה החדשה של התרפיה הפסיכדלית שהציעה להשתמש בחומרים כמו LSD, פסילוסיבין ומסקלין כדי להשיג פריצות דרך דרמטיות במצבים עמידים לטיפול, כמו דיכאון, התמכרות, אוטיזם ועוד. בעיתונות המקצועית וגם הפופולרית החלו להופיע סיפורי התפתחות והתעוררות רוחנית של חולים שהעבירו חיים שלמים, כשהם כבויים מבפנים, ובמהלך חוויה פסיכדלית עברו טרנספורמציה שחשפה לפניהם את טעם החיים. החומרים הפסיכדליים, טענו חלק מהפסיכולוגים והפסיכיאטרים, עשויים להיות התגלית הגדולה ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה.

שתי דמויות אחרות שנודעה להן השפעה חשובה על התחייה הפסיכדלית של אמצע המאה ה-20 הן צמד המיקולוגים (חוקרי פטריות) החובבים, גורדון וּולנטינה וואסון. וואסון, שכיהן לאורך שנים בצמרת הפיננסית העולמית כסגן נשיא בנק ההשקעות ג'יי.פי מורגן, גם תחזק עם אשתו ולנטינה סקרנות בריאה בנושא של פטריות. השניים פיתחו תיאוריות חובקות עולם, כמו למשל התיאוריה המחלקת את העולם כולו לשני סוגים של תרבויות: תרבויות מיקופיליות, חובבות פטריות (כמו רוסיה, סין ויפן), ותרבויות מיקופוביות, החרדות מפטריות (כמו אנגליה, הודו וצרפת).

בשנת 1955 יצאו הוואסונים למסע לחבל וואהאקה במקסיקו. שם בהדרכתה של שאמאנית מקומית בשם מריה סבינה זכו להיות המערביים הראשונים שהשתתפו בטקס רפואת פטריות מאזאטקי. הגילוי של פטריות החיזיון (פסילוסיבין) היה מרעיש. שמועות עליהן הסתובבו לאורך מאות שנים, אבל השלטון הספרדי עשה עבודה טובה כל כך בדחיקת מסורות הריפוי באמצעות פטריות אל המחתרת, שכל עקבותיהן נעלמו, וחוקרים מסוימים אף טענו שפטריות אלה לא היו מעולם יותר מאגדה. ב-1957 פרסם וואסון את סיפור גילוין של פטריות החיזיון ומסורות הריפוי הרווחות סביבן בכתבה בחיפוש אחר פטריות הקסם שהתפרסמה במגזין לייף ובה תיאר בין היתר את ליל החזיונות שעבר יחד עם ולנטינה רעייתו.

ולנטינה-וגורדון-וואסון
ולנטינה-וגורדון-וואסון

הכתבה של וואסון הובילה לגל של התעניינות בפולחני הפטריות של מקסיקו ושלחה אליה אין ספור מחפשים רוחניים מהיבשת הצפונית. כאיש עסקים שמרני סלד וואסון עצמו מהפופולריות הגואה של הסמים הפסיכדליים במהלך שנות ה-60. כמו לא מעט מהאליטה של ראשית עידן הפסיכדליה, גם הוא היה מעדיף שתישאר סוד השמור בקרב קהילות מצומצמות של ג'נטלמנים וחוקרים יודעי דבר, אלא שההיסטוריה קבעה לו תפקיד כמי שיזריק חיים לגל הפופולריזציה האדיר שזכתה לו הפסיכדליה בעקבות הכתבה.

טימותי לירי
טימותי לירי

שנים מעטות לאחר פרסום הכתבה של וואסון, בילה בעיירה קוּאֶרְנָוָאקה שבמקסיקו פסיכולוג צעיר מהרווארד בשם טימותי לירי. לירי היה בחופשה עם משפחתו וקבוצה של חברים. אחד החברים, האנתרופולוג לותר קנאות' מאוניברסיטת מקסיקו, התעניין בתרבות האצטקית, ובאחד הימים חזר לבית הנופש עם שקית של פטריות שהשיג ממרַפאת מקומית. כשהתנסה לירי בפטריות האלה למחרת, הוא עבר חוויה ששינתה לנצח את הפרספקטיבה שלו.

"בארבע שעות לצד הבריכה בקוארנואקה למדתי על התודעה, על המוח ועל המבנים שלו יותר משלמדתי בכל 15 השנה הקודמות כפסיכולוג שקדן," כתב לירי מאוחר יותר על אותו היום. "למדתי שהתודעה הנורמלית היא רק טיפה באוקיינוס רחב של אינטליגנציה." נרעש מהחוויה פוקחת העיניים שעבר, חזר לירי ממקסיקו כשהוא להוט לחקור את האפשרויות הגלומות במשני תודעה פסיכדליים. הוא מיהר להקים את פרויקט הפסילוסיבין של הרווארד, שמטרתו הייתה להכשיר דור חדש של פסיכולוגים נועזים שייצאו למסעות בנבכי התודעה ויחזרו משם כקרטוגרפים המגלים ארצות חדשות. לירי תיאר את הפסיכונאוטים שלו כשקולים לאסטרונאוטים של תוכנית החלל האמריקנית בהבדל אחד קטן – במקום לנסוע לחלל החיצון הם נסעו לחקור את החלל הפנימי.

הכול תלוי בסֶט ובסֶטינג

מלבד מספר מאמרים מדעיים, היה ההישג החשוב ביותר של לירי בתקופתו בהרווארד ניסוח השערת הסֶט והסֶטינג (set and setting): תוכן החוויה הפסיכדלית תלוי לחלוטין בהקשר שהיא מתחוללת בו – בציפיות ממנה, בכוונות ובסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית. עקרון הסט והסטינג מסביר למשל למה יש חוויות פסיכדליות המובילות להתגלויות רוחניות עמוקות, יש כאלה המובילות לפריצות דרך יצירתיות ואחרות המובילות למצבי חרדה ואימה. הכול תלוי בסט ובסטינג. הייתה זו תובנה חשובה ומרכזית שמלווה עד היום את המחקר בפסיכדלים, אלא שתכנית המחקר של לירי ירדה במהירות מהפסים, כשסמים פסיכדליים החלו למצוא את דרכם לסצֵנת הסמים של קיימברידג'. עשרות סטודנטים בני טובים התקשרו להוריהם והכריזו ש"מצאו את אלוהים וגילו את סוד היקום", מה שגרם לעצבנות מופגנת בקרב רשויות האוניברסיטה.

לירי שנזרק בשלב כלשהו מהרווארד ניסה למצוא לעצמו מפלט בקומונה פסיכדלית עליזה ושוחרת שלום באחוזת פאר בשם מילברוק, שהעניקו לו חבריו היורשים העשירים, מרגרט ובילי היצ'קוק (נכדיו של איל העיתונות הצהובה רנדולף הרסט שהוביל בשנות ה-30 את הקמפיין להוצאת הקנביס מהחוק). הוא בילה שם את ימיו במדיטציות ובתרגולים פסיכדליים במשותף עם קבוצה של חוקרי תודעה, פליטי הרווארד, ומחפשים רוחניים ממגוון הקצוות. אבל הקומונה של לירי משכה את תשומת ליבן הבלתי רצויה של רשויות החוק שהיו מוטרדות מהדיווחים על הפקרות מינית ועל שימוש בסמים.

בשנים הבאות ימצא את עצמו לירי שוב ושוב בהיתקלויות עם מערכת אכיפת החוק האמריקנית. הוא נתפס עם בדַל ג'וינט ברכבו, כשניסה לעבור את הגבול בין ארצות הברית למקסיקו, ובית המשפט דן אותו ל-30 שנה בכלא. לירי הצליח לערער על חוקיותו של החוק שהוביל למעצרו, והוביל בכך לשחרור של אלפי אסירים מבתי הכלא, אבל בילה את המשך שנות ה-60 במאבקים בלתי פוסקים נגד מערכות החוק. שלא כצפוי, הרדיפה המתגברת של הפסיכולוג הסורר הזה הובילה אותו להחציף את פניו עוד ועוד כנגד הממסד האמריקני. בסוף שנות ה-60 נודע לירי בציבור האמריקני כגורו ה-LSD. הוא קרא להמונים לקחת אסיד ולעזוב את החברה: Turn on, Tune in, Drop Out.

שנים אלה היו כמובן גם התקופה שבה פרץ ה-LSD החוצה והפך נחלתה של תרבות שלמה. בשנים 1967-1966 התרחב סיקור השימוש בסמים החדשים והאקזוטיים, עד שהפך אחד הנושאים העיקריים בשיח הציבורי. נביאי התרבות החדשה טענו שהיא תוביל לעולם חדש. "אם מנהיגי העולם כולם ייקחו אסיד, הם יחסלו את הרעב, העוני והמלחמה," הכריז פול מקרטני. ואילו טימותי לירי טען שמקור כל הבעיות הפוליטיות בהעדר איזון ביוכימי במוח האנושי, הגורם לאנשים להיכנע לקולות החמדנות, האלימות, צרות האופקים, המוחין והעין. אם נתקן את המוח, אולי נוכל לתקן את העולם כולו, טען הדוקטור, ודור שלם של ילדי פרחים אימץ את התקוווה שבעזרת כימיקלים טובים יותר נוכל לבנות עולם טוב יותר.

הסמים החדשים הובילו להופעתה של תרבות חדשה עם מוזיקה, אסתטיקה וערכים חדשים. מנהיגים של קבוצות מחאה פסיכדליות, כמו הדיגרס (The San Francisco Diggers) והייפיז (Yippies – Youth International Party), קראו תיגר על מוסכמות הנטועות באתוס האמריקני, כמו נחיצותם של העבודה והכסף. הייפיז דרשו ליצור חברה עם 100 אחוז אבטלה ואפס אחוז עבודה. הדיגרז הקימו חנויות שחילקו בהן מזון חופשי, ביגוד חופשי, טיפול רפואי חופשי ואפילו כסף חופשי שהיה מוגש בסלסלות לכל חָפץ. בעידן שבו עלה בהתמדה שיעור שעות הפנאי ושבו העבודה נראתה כשריד של ימים עברו הציגו תנועות פסיכדליות את הפסיכדלים כמבשריה של אתיקת קיום חדשה המבוססת, לא על עבודה אלא על משחק. הם קראו לציוויליזציה, המבוססת על קיום הרמוני עם הטבע ועל החלפת חיי הצריכה בחיים של חקירה והתפתחות פנימית.

הממסד האמריקני נגד תרבות הנגד

מבחינת הממסד האמריקני מדובר היה בסיוט שהגיע מזווית בלתי צפויה. "הנביאים של התרבות הזו טוענים שהם מדברים למען הדור הצעיר. הם אומרים שהנוער של המדינה הזו לא רוצה חלק בתרבות המזדקנת וחובבת הוויסקי שלנו, לא רוצה קשר לעולם העסקים הממוחשב שלנו. הנבואה שלהם לעולם טוב יותר כוללת בית משפט עליון שמעשן ג'וינטים ובית נבחרים שנדלק מאסיד," הזהיר מסמך של רשות הסמים והתרופות האמריקנית.

LSD, הלכה והתגבשה לה הדעה, מוביל לשינוי ערכיו החברתיים של האדם. הוא מערער את הנאמנות למושגים כמו לאום, עבודה ומוסר מיני, ולחלופין מעורר עניין בקהילה, בחיים פשוטים, בהתפתחות אישית ובחיים של חקירה תודעתית. נדמה היה שלסם יש כוח לעצב מחדש את דמותה של החברה האמריקנית כולה. "החומרים משני התודעה ישנו את תפיסותינו בנוגע לטבע ולפוטנציאל האנושי," טען לירי. "המשחק עומד להשתנות, ועל המוסדות החברתיים בני זמננו להיות מוכנים לשינוי."

המחלוקת בין תרבות הנגד הפסיכדלית לבין הממסד הפוליטי הגיעה לשיאה סביב המלחמה בווייטנאם. בתקופה שבה הייתה ארצות הברית מסובכת במלחמת אין קץ בדרום מזרח אסיה, ושבה היו אלפי חיילים שבים מדי שנה הביתה בשקים, ארגנה התנועה נגד המלחמה בווייטנאם אין ספור הפגנות שכללו שריפות המוניות של כרטיסי גיוס. החוויה הפסיכדלית המחוללת תחושות עזות של אהבה ואחווה אוניברסלית התחברה היטב עם האתוס של תנועת השלום החדשה, שקראה לראות את המשותף בין בני האדם ולזנוח את הפוליטיקה הישנה. "סמים אפשרו לך לראות את האוטופיה," כתב על זה אחר כך טוד גיטלין, מנהיג תנועת הסטודנטים באותה תקופה. לתנועה נגד המלחמה בווייטנאם הצטרפו עוד שלל תנועות שנלחמו למען זכויות נשים, זכויות שחורים, זכויות להט"בים, זכויות להיספאנים, זכויות הסביבה ועוד.

אלא שהחיבור ההדוק בין סמים לתרבויות נגד התגלה כעקב אכילס של אלה ואלה. "לבית הלבן של ניקסון היו שני אויבים – התנועה נגד המלחמה והשחורים," התבטא שנים רבות לאחר מכן יועצו של ניקסון, ג'ון ארליכמן. "ידענו שאנחנו לא יכולים הוציא מחוץ לחוק את המאבק במלחמה או את השחורים. אבל גרמנו לציבור לזהות את ההיפים עם מריחואנה ואת השחורים עם הירואין, והתחלנו להטיל עליהם עונשים חמורים. ככה יכולנו לשבור את הקהילות האלה. יכולנו לעצור את המנהיגים שלהן, לפשוט על הבתים שלהן, לפרוץ למפגשים שלהן ולהשחיר את פניהן מדי לילה בחדשות הערב. האם ידענו שאנחנו משקרים בעניין הסמים? כמובן."

תקופת התחייה הפסיכדלית

הקאמבק הפסיכדלי של שנות ה-60 ניגַף מול כוחות פוליטיים חזקים יותר של שמרנות ופחד עמוק מהפוטנציאל המטלטל של השפעת השימוש בחומרים משני תודעה על החברה. בשלהי שנות ה-70 נקבעו חוקים חדשים שהפכו את המסחר, השימוש ואף המחקר בפסיכדלים לא חוקיים. חומרים כמו LSD ופסילוסיבין הוגדרו כמסוכנים, יותר מקוקאין ומתאמפטמין.

במהלך העשורים הבאה ירדה התרבות הפסיכדלית למחתרת. נציגה העיקרי באותה תקופה היה קולו המאנפף והמכושף של האוראטור הפסיכדלי טֶרֶנְס מֶקֶנָה, שהיה מופיע על גבי אין ספור במות ופוצח במונולוגים ארוכים, מפותלים ומהפנטים בעניין הפסיכדלים ומשמעויותיהם לתרבות ולאדם. בשיאם של עידן רייגן השמרני ושל המלחמה בסמים העז מֶקֶנָה להתנבא על דמותה של חברה פסיכדלית אוטופית שאולי תקום יום אחד. מקנה טען שהתודעה שלו התמזגה בתודעת הפטרייה, ושהפטרייה דיברה מתוכו. שנים לאחר מותו, בחסות רשת האינטרנט, הפכו הקלטות ההרצאות שלו פופולריות יותר מאי פעם.

טֶרֶנְס מֶקֶנָה
טֶרֶנְס מֶקֶנָה

השינוי המיוחל במעמדם של הפסיכדלים החל לקרות אט אט רק באמצע העשור הקודם. בשנת 2006 נערך בבאזל כנס מיוחד וחגיגי לכבוד יום הולדתו המאה של אלברט הופמן. הכימאי שהמציא את ה-LSD עמד על הבמה לתשואותיהם של הנוכחים הרבים, שרבים מהם ראו בו ללא ספק את הכימאי החשוב ביותר של תקופתו. הכנס בבאזל, שהיה האירוע הפסיכדלי הבולט ביותר מזה עשורים רבים, הצביע על שינוי מסתמן ברוח הזמן. שנים מעטות קודם לכן החל המחקר בחומרים פסיכדלים להתחדש טיפין טיפין. חוקרים אמיצים שהאמינו בפוטנציאל שלהם הצליחו להעביר אותם דרך חוקיו הדרקוניים של מנגנון רגולציה עוין ולאפשר ניסויים ראשוניים. המחקר החדש מצא לו בית באחדים ממוסדות המחקר היוקרתיים בעולם. באחד הניסויים המפורסמים שהתפרסם בתחום, ב-2006, הראו חוקרים מבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס, שפסילוסיבין מחולל חוויות רוחניות המטביעות בחווים אותן חותם אישי ורוחני. המחקר זכה לפרסום רב בעיתונות, ונתן את האות לתחייה המחודשת של המחקר הפסיכדלי. בעשור שחלף מאז הכפיל ואף שילש את עצמו מספר החוקרים, והמחקרים המתפרסמים בתחום מצביעים על פוטנציאל מהפכני של הפסיכדלים בטיפול במגוון מצבים קשים, כמו טראומה, דיכאון, חרדה, התמכרויות והפרעות טורדניות-כפייתיות. כנסים פסיכדליים צצים מסביב לעולם כפטריות אחרי הגשם: בקליפורניה, בניו יורק, בברלין, באמסטרדם, באיביזה, בפראג, באוסטרליה, במקסיקו וב-2017 גם בישראל! כתבות אוהדות על תרפיה פסיכדלית מתפרסמות בעיתונים המרכזיים מסביב לעולם, בניו-יורקר, בניו-יורק טיימס, באקונומיסט ובאטלנטיק. המחקר המתרבה גם מוביל לתוצאות בשטח. לפי התחזיות עתיד ה-MDMA, החומר הפעיל באקסטזי, להפוך ב-2021 לחוקי למטרות תרפיה. גם הפסילוסיבין צפוי ללכת בעקבותיו בשנים הקרובות.

במקביל עשתה קאמבק גם הרוחניות הפסיכדלית. מעגלי שירה ורפואה עם אַיַהוּאַסְקָה ("סבתא") וקקטוסים ("סבא") הפציעו לא רק בדרום-מרכז אמריקה אלא במדינות שונות ברחבי העולם, ועל פי הדיווחים אף בישראל. באמסטרדם צצה שורה של ארגונים המציעים להשתתף בריטריטים פסיכדליים חוקיים שמאורגנים בידי תרפיסטים. רכבות אוויריות החלו לשנע שאמאנים מדרום-מרכז אמריקה לאזורים אחרים בעולם. חוגים חדשים ללימודים של תרפיה פסיכדלית נפתחו, ומטפלים מסוימים החלו להציע את שירותיהם כ"מאמני אינטגרציה" לחוויה הפסיכדלית. רמת הידע והשירותים הזמינים למשתמשים פסיכדלים בעידן הנוכחי כבר עברה בשנות אור את ימי הזוהר הפסיכדליים של הסיקסטיז.

השיח הפסיכדלי העכשווי עדכן את עצמו מאז באופן שמתאים לרוח התקופה. ייצוגים מגדריים וגזעיים של משתמשי פסיכדליה מתעדכנים, כולל כנסים שמוקדשים לפסיכדליה נשית ומרחבים המוקדשים לקהילות ילידיות בכנסים. שיח ער ומתעורר דן בסוגיות של זהות, כדי לגוון קהילה שרוב נציגיה ההיסטוריים היו גברים לבנים מהמעמד הבינוני-הגבוה.

התקופה הפסיכדלית הנוכחית מאופיינת גם בתשומת לב עמוקה עוד יותר לשאלות של סֶט וסֶטינג ושימוש נכון בפסיכדליה. העניין המתעורר בזיקה בין פסיכדליה למדיטציה (ראו כתבתה של גליה תנאי בגיליון זה) והפריחה של זן חדש של בודהיסטים פסיכדלים, המשלבים בין תרגול מדיטציה למסעות פסיכדליים, מסמנים גם הם אפשרויות חדשות, מרעננות ומלהיבות של שילוב מיטיב יותר של החוויה הפסיכדלית בחיי היומיום, מאפיין שלא תמיד בא על מקומו בשלום בסיבוב הקודם של הפסיכדליה בסיקסטיז.

ועם זאת, גם האתגרים שהפסיכדליה ניצבת לפניהם נראים קשים מאי פעם. 50 שנה לאחר שהושלכו דרך החלון הצעותיה של התרבות הפסיכדלית להאט את מירוץ הצמיחה והפיתוח, הפסיכדליה חוזרת לעולם שנמצא מבחינות רבות במצב אנוּש יותר. הפסיכדלים חוזרים לשטח, כשהמשבר הסביבתי כבר בשיאו וכשהקפיטליזם חזק מאי פעם ומאיים לנכס לעצמו גם את החוויה הפסיכדלית (ראו כתבתו של בעז יניב בגיליון זה). הקהילה הפסיכדלית חוגגת את המדענים שהצליחו להעניק לפסיכדליה לגיטימיות רפואית וציבורית, אבל מתחילה לאחרונה להיעמד על רגליה האחוריות, כשהיא מתעוררת להשלכות הנעימות פחות של המדיקליזציה – הרעיון שיש להשאיר את החוויה הפסיכדלית תחת השגחתם של רופאים ונחלתן של קבוצות מצומצמות בלבד, העוברות את הטיפול במסגרת המערכת הרפואית ובמנותק ממערכות המשמעות הרוחניות והתרבותיות שהיו המרחב של המסעות הפסיכדליים לאורך ההיסטוריה. חברות תרופות מצידן מנסות למצוא דרכים לשנות את דגם הטיפול הפסיכדלי כך שיתבסס פחות על טיפול חד פעמי ומבוסס חוויה ויהפוך לטיפול כרוני המבוסס על הסברים פסיכו-כימיים. כל אלה מבקשים לנתק את החוויה הפסיכדלית ממשמעויותיה הרחבות יותר בנוגע לחברה, לסביבה ולצורך לשנות סגנון חיים חולה הגובה מחיר כבד מהפלנטה ומתושביה. במקביל גם לגליזציה מלאה של הפסיכדלים מאיימת למסחר אותם כך שיהפכו מוצר צריכה נוסף וישטיחו את החוויה הפסיכדלית. אבל בעת ובעונה אחת צצים איומים מהותיים עמוקים יותר. בעידן הזה ניצב המושג "רצון חופשי" תחת מתקפה חסרת תקדים. חוקרי מוח משלל גוונים מבקשים לבצע במוח תיקונים מכניסטיים שיבטלו התמכרויות וטראומה, כשהם מדלגים על חוויית התובנה וההתעוררות הפנימית שהיא לחם חוקה של התרפיה הפסיכדלית.

מול כל אלה מופיעה הפסיכדליה, תרופה עתיקה שחזרה אל התמונה בעולם עתידני הניצב על פרשת דרכים. לפסיכדלים יש הרבה מה לתרום במצב המצוקה הנוכחי של העולם. הם מסוגלים לקדם תפיסת עולם המבקשת לרפא את מחלותיה הנוכחיות של הציוויליזציה דרך ערכים ירוקים, תפיסת עולם אוניברסלית, ערעור על סגנונות הנהגה סמכותניים וחיים של משמעות, המבוססת על קהילה ויצירה והמרחיקה מעבר למעגל הצריכה הקפיטליסטי. ועם זאת, אסור לתלות בפסיכדלים תקוות מוגזמות. כמו מנהיג רוחני פופולרי שהושלך לשנים רבות בצינוק בידי הדיקטטור המכהן, גם הפסיכדלים זכו בתקופה הזו להילה של טוהר וקדושה. באווירה של צנזורה ודיכוי התקבצו אוהדי הפסיכדליה כדי להבליט את החיובי ולהבליע את השלילי והחצוי (שהוא הנפוץ יותר מהשלילי). החזרה של הפסיכדלים אל השטח מנבאת, לא רק תהליכי ריפוי וטרנספורמציה, אלא גם אתגרים חדשים משלל סוגים, שחלקם הוזכרו לעיל. פסיכדלים הם לא תרופות קסם. גם לאנשים המשתמשים בהם דרך קבע יש בעיות בחיים. ובכל זאת מחקרים מראים שהם נהנים מבריאות ואיכות חיים גבוהות יותר מהאוכולוסייה הכללית, ושרבים מהם מאמינים שהחוויה שלהם עם הפסיכדלים היטיבה איתם ושינתה לאין ערוך את חייהם. חזון החברה הפסיכדלית של טרנס מקנה עדיין אינו באופק, אבל נדמה שהתקופה הנוכחית מציעה הזדמנות שנייה ויקרה להטמעה בריאה יותר של החוויה הפסיכדלית בחברה, ברוח וברפואה.

אהבתם את הכתבה?

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר:

עידו הרטוגזון

עידו הרטוגזון הוא דוקטור לתיאוריה של טכנולוגיה (בעבודת הדוקטור עסק בהיסטוריה של מחקר ה- LSD בשנות ה-50 וה-60). כתב ברוב העיתונים והאתרים המרכזיים בארץ. חוקר את התרבות הפסיכדלית ואת מגוון הממשקים שבין טכנולוגיה, מדיה ותרבות לבין התודעה האנושית. ייסד את האתר Daily Psychedelic Video . ספרו טכנומיסטיקה התפרסם ב - 2009 .

הקודם

רשתות זוהרות במעבה התודעה

הבא

כוח היחד וכוחות השוק

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צפו עכשיו בגיליון לדוגמה של חיים אחרים!

לקבלת קישור לצפייה, הזינו את הפרטים:

דילוג לתוכן