דבר העורכת – גיליון פוליטיקה

אני רואה ביו-טיוב את הנערה בת ה-16 גרטה תונברג מדברת בקול שקט וצלול ונחוש לפני הפרלמנט האירופי, ואז קולה נשבר והיא בוכה, אבל ממשיכה לדבר, ואני בוכה איתה.

מחפשת בגוגל תמונות של משבר האקלים, ובלי כל הכנה מוקדמת עולה על המסך תמונה של דוב קוטב כחוש ומזה רעב. יודעת שזה קורה, ונזהרתי עד כה לא לראות. המפגש הכל כך פתאומי הזה משאיר אותי מרוקנת לגמרי. לא יכולה להכיל את הסתירה הזאת, האוקסימורון הזה – דוב מצומק. מרגישה צרחות.

כבר לא צריך לא את נוסטרדמוס, לא את הנביאים, לא את השאמאנים ולא את המתַקשרים, כדי להבין מהו הכיוון, אם לא נתעורר כרגע. חשבנו שהגיליון שמונח בידיכם כעת יהיה מין פוסט-מורטם של אחרי הבחירות, ונוכל לנשום ולראות איך מתארגנים ומה אנחנו מבקשים מאלה שרואים את עצמם המנהיגים שלנו עד הבחירות הבאות. אבל המציאות לא יכולה לספק לנו את האסקייפיזם של הריאליטי, וכל אחד מאיתנו חייב להבין שימין ושמאל out, וריאל פוליטיק, כלומר ראיית המציאות כפי שהיא, in. טוב, אולי היא עדיין לא in, אבל אם היא לא תהיה in, אנחנו נהיה out. לא מבט משיחי, לא מבט רכושני, לא מבט מתנשא נדרש עכשיו, אלא מבט אנושי.   

מהרגע ששבתי לערוך את חיים אחרים, מעסיקה אותי השאלה מהי רוחניות נכון לעכשיו, מה היא מכילה בתוכה, מה משמעותה, מה זה אומר לחיות חיים רוחניים. מוזמנים אגב להעלות את תובנותיכם בדף הפייסבוק שלנו (https://www.facebook.com/AltLife.il/). המגזין שלנו אמנם מגדיר את עצמו כמגזין אלטרנטיבי, אבל אנחנו מקווים מאוד שהאלטרנטיבה שאנחנו מציעים בגיליון הזה וכך גם בגיליונות הבאים תחלחל למיינסטרים, לחברה, לכלכלה, לאקדמיה, לפוליטיקה, תהפוך להיות המיינסטרים. אז נתחיל, לפחות אני, להרגיש חלק מהמיינסטרים.

בגיליון הזה ביקשנו להצביע על אפשרויות הפעולה שלנו האזרחים, לפרוס תמונת מצב של הארץ והעולם, משבר האקלים, משבר האמון והנתק שיש בין הרוב לבין מיעוט אינטרסנטי (בעלי הכוח לסוגיו), שמרכז בידיו משאבים, המסתכמים בהרבה מאוד אפסים מימין לנקודה העשרונית.    

אין ספק שדרוש כאן ניקיון יסודי עמוק – פנימי, בין-אישי, חברתי וסביבתי כמובן. כותרת הכתבה על החברה האזרחית אומרת אמנם שהשינוי מתחיל מלמטה, אבל אנחנו זקוקים גם להנהגה או, יותר נכון, להבנת ההנהגה שגם היא שייכת ללמטה, כי הרי משם היא באה, מהאזרחים, והיא אמורה לשרת אותם ואת טובת הכלל – הכלל, לא המגזרים. ההנהגה היא השרת, היא נותן השירות, היא שם, כי מישהו שם אותה שם. אם היא רופסת או מושחתת, זוהי פשוט תמונת מראה שלנו. אם היא מתייחסת אלינו כאל בובות על חוט, זוהי תמונת מראה שלנו. זה כל כך פשוט.

להיות פשוטים וצנועים זה לא אומר להיות פראיירים. אלה שיודעים לעשות קומבינות ולהנדס אותנו הם לא חכמים במובן העמוק של חכמה. הם ממולחים ואולי בעצם שקרנים. איך קרה שצברו כזאת עוצמה דרכנו, והאם אפשר להשתחרר מהקורים שהם טוו סביבנו?

בכל העולם יש התעוררות של צעירים שהבינו שהמבוגרים נרדמו בשמירה, שהם הולכים לקבל לידיהם עולם שנמצא בסכנת הכחדה ממשית. הם יוצאים אל הרחובות, והם נחושים לשנות. הם מבינים שחייהם ממש תלויים בשינוי. לאט לאט מצטרפים למעגל הזה גם הוריהם והמורים שלהם. כאן מתגלה צידן החיובי של הרשתות החברתיות. השמועות עוברות מהר. כך הפכה שביתת היחיד של גרטה תונברג למחאה של מאות אלפי בני נוער ברחבי העולם. אולי על סיפה של ההכחדה שבים בני הנוער האלה ומפיחים חיים בפסוק וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם (ישעיהו יא, ו). 

חתימה-חוה-רימון

אהבתם את הכתבה? הצטרפו אלינו!

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר בהקדם:

חוה רימון עורכת חיים אחרים

חוה רימון

חוה רימון היא עורכת, מתרגמת מנחת סדנת הכתיבה חומר נפש ועורכת המגזין חיים אחרים

הקודם

הלוחש למנהיגים

הבא

לגופו של עניין

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן