כשטראומה פגשה גוף

באחד מסרטי הטבע של הנשיונל ג'יאוגרפיק נצפה מרדף הליקופטר בעקבות דוב קוטב שנס על חייו, כשביולוג שישב בהליקופטר כיוון וגם ירה בו חץ מרדים. לכאורה עוד סרט טבע, אבל הבשורה טמונה במה שקרה עם הדוב כשפגה ההרדמה; זו חוללה, ועדיין מחוללת, מהפכה אדירה בהתייחסות לטיפול בטראומה בעשורים האחרונים

“האתגר בהחלמה הוא לכונן מחדש בעלות על הגוף ועל הנפש – על האני."[1]
  – בסל ואן דר קולק

שנים רבות חייתי בצילה של טראומה בלי שידעתי. שנים רבות, וביתר שאת בעשור האחרון, עברתי תהליך של ריפוי מטראומה; גם פה בלי שידעתי. במהלך עבודת התחקיר על הכתבה הזו התחוורו לי מספר דברים, שאת חלקם אשתף בהמשך הכתבה. 

הקשר בין גוף לנפש ובעיות פסיכוסומטיות אולי לא זוכה לאהדה גורפת בקרב כל תושבי העולם המערבי, אבל תקופה לא מבוטלת עברה מאז נחשב למופרך. כדי לדבר על גישות הטיפול לטראומה בפסיכולוגיה העכשווית, נדמה לי שנכון יהיה לעשות זום אאוט ולהסתכל על מה שקרה מאז נשזר גורלו של עולם הפסיכולוגיה בגורלו של העולם המערבי.

בין המאות

אם במהלך המאה ה-19 התפתחה התפיסה המערבית-הלוגית, הרציונלית, המדעית, המאמינה למה שהיא רואה, הרי במהלך המאה ה-20 התהפך העולם על ראשה של האמונה שמה שקורה בגוף נשאר בגוף וכל קשר לנפש הוא פרי דמיונו של התמהוני הממוצע. 

היו אלה כמה תהליכים מקבילים:
בד בבד עם ההתפתחות האדירה במחקר, בהמצאות ובפיתוח תרופות ופתרונות רפואיים שעלו על כל דמיון, מיגרו מגפות והכפילו את תוחלת החיים, נותרו בעולם המדע והטכנולוגיה שאלות רבות שהעולם המדעי לא מצא להן מענה מניח את הדעת. צרכים רגשיים, מצוקות אנושיות, עולם שלם ומסתורי של חיפוש שהלך וגבר, לא רק שלא קיבל מענה בעולם המדע, אלא שהוליד עולם חדש, עידן חדש. 

בתחילת המאה, במקביל לתהליכים שיש להם השפעה אדירה על המשך דרכה של הפסיכולוגיה – כמו התבססות הגישה ההתנהגותית (הביהייביוריסטית), החוקרת התנהגות אנושית ללא שום הנחות על מניעים תת הכרתיים, וכמו הניסיון לשנות את מעמדה של הפסיכולוגיה מתחום פילוסופי ולא שיטתי לתחום מדעי ואובייקטיבי – צמחה התייחסות חדשה לבעיות גופניות. ד"ר זיגמונד פרויד הקיש מעיסוקו במחקר וברפואה, מתוך המענה שנדרש לתת למטופלים שחוו כאבים גופניים, על הנפש שלהם. הוא היה הראשון שהצביע אל עולם פנימי שלם ולא מודע המשפיע על הגוף – התת מודע. ההיקש הזה הוליד את הטכניקה הטיפולית הידועה בשם פסיכואנליזה. אף שהיו אלה צעדים ראשונים בניסיון להבין את הנפש האנושית, אף שהיו אלה צעדים ראשונים של ניסיון להבין את הנפש האנושית, ולמרות כל התיאוריות, השיטות והגישות שפותחו מאז, הפסיכואנליזה עדיין מקובלת בעולם המערבי כאבן יסוד של הפסיכולוגיה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 אימץ השדה הזה מונח חדש – פסיכוסומטיקה – המתייחס לזיקה הדדית בין היבטים פסיכולוגיים וביולוגיים של מחלות. זו גם פחות או יותר התקופה שהחלה נהייה לתרבות המזרח, שהציעה התייחסות שונה מזו המערבית המדעית והשיטתית. לראשונה התאפשרה חקירה נפשית ורוחנית, עם דגש מיוחד על הקשר בין הגוף לנפש. זו הייתה ראשית דרכה של תרבות העידן החדש. אל החומרנות והשכלתנות המערבית הצטרף שיח של ידע פנימי, חוויה, זרימה וריפוי. מתוך הפסיכואנליזה צמח גם הזרם הפסיכודינמי, הדומה לו מבחינת הפרקטיקה המבוססת על שיחות. מהגישה ההתנהגותית צמח הזרם הקוגניטיבי-ההתנהגותי, הרואה את התגובות לאירועי חיים כתולדה של חיבור בין הכרה להתנהגות. 

אם חטאתי בתמצות יתר, אתם מוזמנים כמובן להגיש תלונות למערכת. מבחינתי חלק הארי של הכתבה מתחיל עכשיו. החזיקו חזק. אנחנו ממריאים.

מיינדפולנס
ג'ון קָבָּט-זִין (ph.D) הוא מדען ופרופסור אמריטוס לרפואה. במהלך לימודיו באוניברסיטת MIT נחשף למדיטציית זן והמשיך בתרגול זה עם מורים בודהיסטים כמו הנזיר טיך נהאת האן וסאונג סאן. בשנת 1985 לקח חלק בהקמת מרכז הזן של אוניברסיטת קיימברידג', והצליח להוכיח במחקרים את יעילותה הטיפולית של גישת הדהרמה הבודהיסטית.

את המוניטין הבינלאומיים שלו רכש קבט-זין בזכות שיטה מבוססת קשיבות להפחתת מתח נפשי (Mindfullness Based Stress Reduction; MBSR), שפיתח בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מסצ'וסטס, והקמת הקליניקה המפורסמת להפחתת מתח (Stress Reduction Clinic). שיטת MBSR היא שיטה מובנית המוצעת במרכזים רפואיים ובארגוני קידום בריאות ברחבי העולם. מחקרים שבדקו, באמצעות דימות מוחי תפקודי, השפעות MBSR על המוח הראו שינויים בוויסות עצמי ורגשי הדומים לשינויים הקורים עקב מדיטציות מסורתיות של מתאמנים ותיקים, כגון נזירים. בדיקות אחרות, המשתמשות במדדים סטנדרטיים מעולם בריאות הנפש, הצביעו על שיפור במצבי דיכאון, חרדה ותפקוד. על בסיס שיטה זו פותחו עוד שיטות, שהרחיבו את מנעד הקשיים, הבעיות וההפרעות שהטיפול בהן הפך בהיר ונגיש יותר. 

הולדתו של הרגע הזה

בעשורים האחרונים החל לצמוח זרם חדש ושלם של פסיכולוגיה עכשווית – הזרם הסומטי. בהמשך לאותם תהליכים מקבילים שהזכרתי, הגיעו השפעות של פילוסופיות מזרחיות גם לעולם הטיפול והפסיכולוגיה והולידו שיטות כמו המיינדפולנס, שפיתח ג'ון קבט-זין (Jon Kabat-Zinn; ראו מסגרת) ואשר הפכה לזרם מרכזי ובעל השפעה לא מבוטלת על המשך דרכו של הטיפול הסומטי. השיטה החדשה חוללה מהפכה בטכניקות המבוססות על שיחות והתמקדות בעבר, ובישרה על רוח חדשה המנשבת בעולם הפסיכולוגיה – רוח המתמקדת ברגע הנוכחי, מניחה לעבר ולעתיד ונמנעת מאנליזות. 

בהמשך, ובהשראת המיינדפולנס, קיבלה הפסיכולוגיה הסומטית תנופה. גם בגישה הטיפולית לטראומה נולדה התייחסות חדשה הנשענת על גוף. הצטרפותה של שיטת ה-EMDR תרמה להמשך התפתחותה של הגישה החדשה, בהיותה טיפול הממוקד בגוף ולא בדיבור, אף שבפועל השיטה משלבת אלמנטים מגישות טיפוליות אחרות, ובהן הפסיכודינמית, הקוגניטיבית וההתנהגותית. 

שיטת EMDR סללה למעשה את דרכן של השיטות הסומטיות אל מרכזה של הבמה הטיפולית, לא כל שכן בהתייחסות לטראומה. הבשורה החדשה הייתה שטראומה היא לא מה שקרה, אלא מה שקורה עכשיו, ודרך מודעות לתחושות שיש כרגע אנחנו מובלים למקור. 

מי שנלחם על מעמדו של EMDR בקהילה הפסיכולוגית העולמית היה ד"ר בסל ואן דר קולק (Bessel A. van der Kolk), פסיכיאטר מומחה טראומה שבבסיס מאבקו ישבה האמונה שטיפול בשיחות בטראומה לא מועיל ואף מזיק. התזה המרכזית של ואן דר קולק הייתה, ועודנה, שטראומה היא פגיעה בגוף הדורשת טיפול דרך הגוף. את התזה הזו הציג בספר The Body Keeps the Score (2014), ובו הוא מוביל צעד מהפכני לשינוי מהיסוד בתפיסת הטראומה ובהתייחסות אליה. בספרו הוא מציע שורה ארוכה של טיפולים הממוקדים בחוויה הגופנית, חלקם עדיין אינם מגובים במחקר רחב יריעה. לצד ה-EMDR, הוא ממליץ על כלים כמו פסיכודרמה, מוזיקה, אמנות, יוגה טיפולית, כתיבה עצמית, עיסויים, SE ונוירופידבק.

"נפגעי טראומה," כותב ואן דר קולק (שם, עמ' 100), "אינם יכולים להחלים עד שהם מתוודעים לתחושות בגופם ומתיידדים עימן. להיות מפוחד משמע לחיות בגוף שהוא תמיד על המשמר. אנשים כועסים חיים בגוף כועס. גופם של אלה שעברו התעללות כילדים מתוח ומתגונן עד שהם מוצאים דרך להירגע ולהרגיש בטוחים. כדי לשנות זאת, על אנשים להיות מודעים לתחושותיהם ולאופן שבו גופם פוגש את העולם הסובב אותם. מודעות עצמית גופנית היא הצעד הראשון בשחרור עריצות העבר." 

 EMDR

שיטת EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing) פותחה בידי פרנסין שפירו, אשר פנתה לעולם הפסיכולוגיה לאחר שהחלימה ממחלת הסרטן והחליטה לחקור את השפעת הלחץ הנפשי על מערכת החיסון. שנים ספורות לאחר מכן גילתה במקרה שתנועות עיניים מקלות על רמת המצוקה שמעלים זיכרונות שליליים. היא החלה בבדיקה שיטתית, שכללה מחקר מבוקר עם מטופלים הסובלים מטראומה, ולמעשה הקדישה את עצמה לחקר השיטה ולפיתוחה.

EMDR משלבת אלמנטים של מרכיבים רגשיים מטיפולים בגישות שונות, אבל נבדלת בעיקר בזכות האלמנט הייחודי של גירוי דו צדדי (של שתי המיספרות המוח), המופעל באמצעות גירוי חושי של שני צידי הגוף לסירוגין. אמנם השיטה פותחה על בסיס תנועת עיניים, אבל היום משתמשים בה גם באמצעות אוזניות המשמיעות קול בכל אוזן לסירוגין או במכשיר שהמטופל אוחז בידיו ורוטט לסירוגין.

השיטה מומלצת כיום כטיפול אפקטיבי בטראומה בידי ארגון הפסיכיאטרים ומשרד ההגנה האמריקניים. היא זיכתה את שפירו בפרסים על תרומתה לפסיכולוגיה, ביניהם הפרס הבינלאומי היוקרתי לפסיכותרפיה על שם זיגמונד פרויד. בשנת 2013 הכיר בה ארגון הבריאות העולמי כטיפול מבוסס ראיות, המומלץ לפוסט-טראומה.

ג'ינה רוס, מומחית בינלאומית לטיפול בטרומה בשיטת SE
ג'ינה רוס, מומחית בינלאומית לטיפול בטרומה בשיטת SE

כמו שהטבע התכוון

ג'ינה רוס היא מומחית בינלאומית לטיפול בטראומה בשיטת  SE (Somatic Experiencing-SE®), החוויה הגופנית. מפתח השיטה פיטר לוין הציג אותה לראשונה בשנת 1996, בספרו להעיר את הנמר (ראו מסגרת). בבסיסה ניצבת התפיסה שאירוע טראומטי משאיר את חותמו בגוף ומפר את הוויסות הטבעי שלו. כדי להשיב את הוויסות על כנו, יש להגיע אל האנרגיה של הורמוני הלחץ, המשתחררים לצורך הגנה, אשר נכלאו בגוף בזמן האירוע ה"מעורר". אל האנרגיה הזו אנו מגיעים באמצעות מה שנקרא "חלון עוררות"   (window of tolerance) , יצירת מכל המאפשר את השלמת התגובה הטבעית לאירוע, אותה תגובה שנמנעה ממנו בזמן אמת.

זוכרים את דוב הקוטב שלנו? כשהשפעת סם ההרדמה פגה והוא חזר בהדרגה להכרה, רעד כל גופו בעודו שוכב על הקרקע, ללא כל שליטה או לפחות ללא כל ניסיון שלו לרסן את הרעידות. בהדרגה, ולאחר פרק זמן לא ארוך במיוחד, פסקו הרעידות. לוין משתמש בדוגמאות רבות מעולם החי. מה שמעטים הבינו לפניו הוא שגם בני האדם ניחנו באותה יכולת מולדת שניחנו בה החיות – היכולת להתמודד עם אירוע טראומטי ממש כמו שהטבע התכוון.

ד”ר פיטר לוין חקר את הטראומה דרך אופן התמודדותם של בעלי חיים עם מצבי איום. “במצב של איום, לא משנה אם אובייקטיבי או סובייקטיבי, יש שלושה דפוסי תגובה: לחימה, בריחה או קיפאון. קיפאון משתק את כל המערכות; כל הרגשות העוצמתיים שמציפים את המערכת כלואים בגוף. פחד וזעם, אם אני קפואה, אין להם דרך להשתחרר החוצה,” מסבירה ג'ינה רוס, “אבל שלא כמו חיות, בני אדם כל כך פוחדים להרגיש את הרגשות האלה, שהם כולאים אותם. הבעיה היא שעד שהם לא ישתחררו, כל התפקוד של הגוף יושפע מהם. מה שאנחנו עושים הוא להשתמש בגוף כדי לעורר מחדש את מה שנכלא בו בניגוד לטבעו, וליצור בשבילו חלון הזדמנויות לפרוק את האנרגיה הזו." 

אין פה שום סכנה שהרגשות האלה יביאו איתם גם דברים פחות רצויים?

"כפסיכותרפיסטית שחוקרת טראומה, עבדתי בחיי עם שיטות אחרות, ופה מצאתי המון עדינות וחמלה. זו שיטה שמחברת את שלושת המוחות שהמוח האנושי מורכב מהם: המוח הזוחלי, שהוא הכי קדום והכי משמעותי, מבטיח את הקיום הפיזי ושומר עליו; המוח הרגשי שקשור לחוויות שלנו, ומוח הניאו קורטקס שקשור לחשיבה יותר מורכבת. ילדים ואנשים שבאים מתרבויות פרימיטיביות הכי מחוברים לגוף שלהם, שהוא החיבור הכי עמוק למוח הזוחלי ולתת-מודע. אנחנו צריכים לפתח שיטות בשביל זה."

שיטת ה-SE נבחנה במחקרים במספר זירות התערבות. היא נוסתה במחקר שדה לבחינת התוצאות האמפיריות בטיפול בנפגעי הצונמי שפקד את דרום הודו (חבל טאמיל נאדו) בשנת 2004, ונמצא שהשפעתה הטיפולית מהימנה ומובהקת. השפעה טיפולית חיובית נמצאה גם במחקר שבחן תוצאות טיפול באמצעות גרסה מקוצרת של SE (Trauma First Aid) בנפגעי הצונמי בתאילנד. המפגש של ג'ינה רוס עם לוין היה מפגש גורלי: "באחד המפגשים הראשונים שלי איתו", היא משחזרת, "הוא אמר שטראומה היא המקור לאלימות. משהו אצלי קרה ברגע ההוא. הרגשתי שאני חייבת להביא את ה-SE למזרח התיכון ולרפא את האזור מאלימות." מאז ועד היום הקדישה רוס את רוב זמנה ומרצה ללימוד SE, במיוחד בישראל. רוס ייסדה ומכהנת כנשיאה של המרכז לטיפול במתח, חרדה וטראומה (International Trauma Healing; ITI) בארצות הברית ובישראל. היא מוכרת כמי שמתמחה בעבודה על עימותים בין קבוצות ועמים. מודל רוס שפיתחה מאפשר להעניק לכל אחד את הכלים להתמודד עם מצבי איום בזמן אמת: "אנחנו מבחינים בין טראומה גדולה ועמוקה (Big T) לבין טראומה שיכולה להיווצר עקב אירועים יומיומיים, כמו למשל טיפול שיניים (Small t). מודל רוס מאפשר לכל אחד להחזיק בארגז כלים שמאפשר לו למנוע מאירועים להפוך לטראומה."

החוויה של קריאת הספר להעיר את הנמר הייתה עוצמתית ומאירת עיניים עבורי, גילוי מחדש של ידע שחשבתי שיש לי. אולי פשוט העמקה של הידע הקודם וחשיפת רבדים שלא ידעתי שמצויים אצלי. החיבור בין טראומה לאלימות הדהים אותי כל כך, עד שמצאתי בעצמי מבט חדש ואחר על מצבים יומיומיים. פתאום הבנתי מכיוון אחר לגמרי, כולל הרבה יותר, את התפיסה שאני עצמי מחזיקה בה כל כך הרבה שנים: אין אדם אלים, יש התנהגות אלימה. לא מעט רגעים לאורך הספר הרגשתי שאני מוצפת עד כדי דמעות. אם לשפוט על פי ה-SE, ייתכן שהיה זה חלק מתהליך פריקה של אנרגיה שנאצרה בתוכי.

מי אני ביחס לממדי החיים?

במקביל ובהמשך לתפיסתו של לוין, שטראומה שוכנת גם בגוף ולא רק בנפש, אנו עדים להתפתחותן של גישות טיפול אינטגרטיביות אחרות, חלקן הרחיבו, במובן מסוים, את גבולות הפרקטיקה של ה-SE בטיפול בטראומה. אחת מהן היא שיטת האקומי, המוגדרת כפסיכותרפיה מבוססת קשב (mindfullness) וממוקדת גוף, שנוסדה בשנות ה-80 בידי קבוצת מטפלים בראשות רון קורץ (Ron Kurtz), פסיכותרפיסט אמריקני. מתוך ההאקומי פיתחה מנואלה מישקה רידס (Manuela Mischke Reeds) שיטת עבודה ייחודית לעבודה עם הגוף במצבי טראומה, מטראומה לדהרמה (ראו מסגרת); חברה אחרת בקבוצת מייסדי ההאקומי, הפסיכותרפיסטית וחוקרת הטראומה פט אוגדן (Pat Ogden), פיתחה את שיטת סנסורי מוטור (Sensorimotor Psychotherapy; SM). 

ד"ר קרן צרפתי, מייסדת מכון האקומי ישראל
ד"ר קרן צרפתי, מייסדת מכון האקומי ישראל

את ההאקומי פיתח קורץ לקראת סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת. שמה מגיע משפת שבט ההופי ומבטא את רוח התפיסה שהיא מבוססת עליה: מי אני ואיך אני עומד ביחס לממדי החיים? הגישה שאבה את עקרונותיה ממקורות ידע בלתי נדלים, כמו בודהיזם ודאו גישות פסיכולוגיות ממוקדות גוף (תרפיה רייכיאנית, ביו-אנרגיה, גשטאלט, התמקדות, NLP, פלדנקרייז, היפנוזה אריקסוניאנית) ואף מעולם הפיזיקה ותורת המערכות המורכבות  (Complex Systems Theory), החוקרת את התלות ההדדית המורכבת בין אלמנטים רבים הקיימים בטבע ובקיום האנושי. 
התוצאה היא שיטה המגובה באלפי שעות יישום קליני ומחקרי, בין השאר של האפקט הנוירולוגי של תודעת מיינדפולנס ויישומו לצורך שינוי במבני עומק פסיכולוגיים. הגישה משתמשת ברגע הנוכחי ובתבונת הגוף כנתיב מהיר לחשיפת חומרים לא מודעים המארגנים את האישיות, כמו גם לחיבור מחודש לאנרגיית החיים, המתגלה בביטויה ההרמוני, כתב ד"ר עידו סימיון, שיחד עם זוגתו ד"ר קרן צרפתי ייסד את מכון האקומי ישראל. שניהם בוגרי CIIS (מכון קליפורניה ללימודים אינטגרליים), שם סיימו תואר שני בפסיכולוגיה סומטית ודוקטורט בפסיכולוגיית מזרח-מערב.
נסעתי למכון בהוד השרון לפגוש את ד"ר צרפתי, מטפלת ומורה בכירה להאקומי. "אחת ההבנות אולי המשמעותיות ביותר," אומרת צרפתי, "היא ההבנה שטראומה לא נמצאת באירוע עצמו אלא בתגובה אליו. כלומר: לא כל אירוע יוצר פגיעה טראומטית, יהיה קיצוני ככל שיהיה. החוויה הפנימית שלנו היא רב ממדית (גופנית, רגשית וקוגניטיבית), ולכן חוויה פנימית של טראומה נראית, נשמעת ומורגשת במאפייני החוויה השונים. העבודה בהאקומי על טראומה מתבססת על החזרת המטופל לחלון העוררות, אותו מונח שטבע פיטר לוין. זהו הטווח שבו המטופל נשארת מווסת. לכן הגישה לשם מאפשרת עיבוד של חומר טראומטי שבדרך כלל מוציא מוויסות. בחירת צורת ההתמודדות עם אירוע מאיים היא של מערכת העצבים ולא שלנו. זהו שקלול שהיא עושה בזמן אמת כדי לחשב סיכויי הישרדות. צורות ההתמודדות העומדות לרשותה הן לחימה, בריחה או קיפאון, אלא שאם הצלחנו להילחם ולברוח, על פי רוב לא תיווצר פגיעה טראומטית קשה. אם אין שחרור אלא קיפאון, האנרגיה הזו נשארת בגוף ומטביעה בו את חותמה. האינדיאנים מאמינים שזה השלב שבו הנשמה עוזבת את הגוף, במדע קוראים לזה Reset ובפסיכולוגיה אנחנו קוראים לזה דיסוציאציה."

מה אם אני רוצה לבחון אם יושבת אצלי בגוף טראומה מהעבר? האם הגוף הוא הכלי לבדיקה הזו?

"מכיוון שאנחנו עובדים עם מה שיש בכל רגע נתון ובו בלבד, אני אבדוק איתך את הבקשה לבדוק אם בגוף שלך יושבת טראומה מהעבר. הגוף נוכח בבדיקה הזו שנעשה; הוא יגיד את מה שיש לו להגיד, אם יש לו מה להגיד, אבל אני כמטפלת אעבוד עם מה שאת מביאה לחדר, לפני שאני מבקשת מהגוף את התערבותו הפעילה." 
במהלך פגישתנו מנחה אותי צרפתי בתרגיל חווייתי, המשלב האקומי ופיתוח של יישום נוסף שנולד מתוכה, מסייע להעצים את החוויה הפנימית ותומך במטופלי טראומה. במהלך התרגיל היא מנחה אותי למצוא את הצד החזק שלי ולהביאו אל קדמת הבמה, אל קדמת האני. במהלך התרגיל העפעפיים שלי מתחילים לנוע ללא שליטה, ואפילו שההיכרות בינינו ראשונית ושטחית, אני מחליטה לא להילחם בהם. התנועה נרגעת, ובעיניי העצומות עולות דמעות. צרפתי כמעט לא מתערבת, מתארת את מה שהיא רואה, שלרגעים כמעט מפתיע אותי, ומנחה בעדינות רבה את התרגיל עד לסיומו. אף שאיבדתי תחושת זמן, נדמה לי שהתרגיל כולו ארך כעשר דקות. לא עלה שום דבר חדש, לא ריחפתי ולא הרגשתי שום חוויה חוץ גופית, אבל הייתה שם תחושה פנימית, המוכרת לי מימים שבהם אני מחוברת יותר לתחושת ערך ואמונה, וזו קיבלה רוח גבית חזקה.

מבנה של חוויה

SE ו-SM הן שיטות שפותחו במיוחד לטיפול בטראומה ומתפרנסות ממנה. ההבדל בין השתיים הוא בהבחנה שנעשית ב-SM בין טראומה לבין חוויות טראומטיות שמקורן בתוך מנעד של מערכות יחסים מהילדות. SM נבדלת משתי השיטות המוזכרות לעיל גם בכך שהיא מיועדת למטפלים מוסמכים בלבד, ואנשים ללא הסמכה ורשיון טיפול אינם מורשים לעסוק בה, בעיקר משום שהיא מבוססת על שיטות טיפול מסורתיות ועל ממצאים נוכחיים של מדעי המוח. המטרה של ה-SM היא לגייס את הטראומה לטובת המערכת. זה עובד עם טראומה התפתחותית, כגון הזנחה הורית, כמו גם עם טראומה אקוטית, כמו אונס, אלימות והלם קרב. מטפלי SM עובדים על מודעות ושיתוף פעולה עם המטופל, תוך שהם מבקשים שוב ושוב את רשותו ואת מעורבותו בכל צעד ושעל של התהליך.

פט אוגדן, פסיכותרפיסטית וחוקרת טראומה, מפתחת שיטת סנסורי מוטור
פט אוגדן, פסיכותרפיסטית וחוקרת טראומה, מפתחת שיטת סנסורי מוטור

מסיבה לא ברורה לא מצאתי בארץ אף מטפל שמומחה בשיטת סנסורי מוטור (SM), אז פניתי לד"ר תמי לוביץ', פסיכותרפיסטית ישראלית שחיה באלסקה, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה סומטית ודוקטורט בפסיכולוגיית מזרח-מערב, שניהם מ-CIIS. לוביץ', מומחית בטיפול בטראומה, התמחתה גם ב-SM והפכה אותה לחלק מהארסנל הטיפולי שהיא מציעה בתחום הטראומה.
"רוב הפגיעות," אומרת לי לוביץ' בשיחה טרנס אטלנטית, "נולדו בתוך מנעד של מערכות יחסים וקיבעו תפיסה שלנו לגבי עצמנו. להנחות היסוד שנולדו שם אנחנו קוראים פצעי ילדות (attachment woonds), ומטרתם האורגנית היא לא לפגוע בכוחה של דמות הסמכות הפוגעת. העניין הוא שמה שהגן עלינו כילדים עומד לנו לרועץ כמבוגרים. סנסורי מוטור בא כדי להשלים את מערך ההתגוננות שלא יכולנו לגייס כילדים. המטרה הטיפולית הזו מכתיבה את המבנה הטיפולי כולו, ובכך הוא גם שונה מה-SE. ההתייחסות לטראומה היא מערכתית – איך המערכת כולה מארגנת לעצמה את החוויה. לכן קוראים לזה Organization of Experience. במקום שבו SE יתחבר לגוף כדי לשחרר את האנרגיה שנאצרה בתוכו, SM יתמקד בהשלמת האקט שלא הושלם."

לא תמיד טיפלת בשיטות סומטיות. את יכולה לראות איך טיפול בטראומה מצליח גם בלעדיהן?

"כמו כל דבר, בוודאי בתחום שהמחקר בו רחוק מלהיות חף מקשיים ואתגרים, אין אמת אחת ואין נכון ולא נכון. כל מה שאגיד משקף את דעתי האישית בלבד ולא מייצג שיפוט או פסילה של שיטות אחרות, שמן הסתם עובדות בהצלחה גדולה יותר או פחות. אחרי שהבהרנו את זה, אני אגיד שמהיום ששיטות עבודה סומטיות הפכו לחלק אינטגרלי מהעבודה שלי עם מטופלי טראומה, ולא רק הם אגב, אני מתקשה לתפוס את העבודה שעשיתי קודם בלעדיהן. לתפיסתי, לא לשלב את הגוף בכל עבודה על הנפש, בוודאי בעבודה עם טראומה, שיש לה כל כך הרבה מופעים בגוף, דומה לחיים בלי גוף."   

רגע לפני סיום, אספר לכם שברגעים אלה ממש נערך בכ-14 מקומות בעולם, וישראל בכללם (בבית החולים שיבא תל השומר ובבית החולים לבריאות הנפש בבאר יעקב), מחקר המאשר פריחה חדשה של גישה ותיקה, המשלבת חומרים פסיכדליים בטיפול בטראומה, ובכך מרחיבה את ההתייחסות לעבודה עם הגוף. לראָיה, בקבוצה המובילה את המחקר בארץ חברים ד"ר קרן צרפתי וד"ר עידו סמיון. בהיבטים שונים של המחקר הזה נדון בגיליון הבא עלינו לטובה, שעוסק רובו ככולו בנושא הפסיכדליה.

[1] Bessel A. van der Kolk, The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Penguin Books, 2014.

תמונת הכותרת: סדק, מדרגות X (חלק מציור) / מאיה כהן לוי. צילום: אבי חי

 מטראומה לדהרמה – דרך סומטית לעבוד עם טראומה (From Trauma to Dharma: A Somatic Approach to Working with Trauma)

מנואלה מישקה רידס היא מורה בכירה ובינלאומית להאקומי ,פסיכותרפיסטית גופנית מוסמכת, מייסדת ומנהלת שותפה של מכון האקומי בקליפורניה. בסדנאות שלה, המבוססות על השיטה שפיתחה, היא משלבת ממד רוחני עם כלים טיפוליים. בחודש יוני השנה ביקרה מישקה רידס עם הסדנה בארץ. תפיסתה מבוססת על ההנחה שאנשים שעברו טראומה חווים על פי רוב משבר רוחני. הם כועסים על אלוהים או על היקום או על אובדן הקשר עם הטבע, כואבים את אובדן התמימות והאמונה בחיים. המטרה היא להשתמש בגוף כדי להגיע לבסיס הטראומה, לעבד אותה ולהתחבר מחדש לגוף ולתחושת משמעות.
היא נולדה בגרמניה ומדברת בגלוי על הקושי הראשוני שהיה לה עם הסדנה בארץ והעבודה שהיא הרגישה שהיא נדרשת לה על רגשי האשמה שלה. "כמו שבארץ יש דור שני ושלישי," הסבירה בשיחה קצרה עם ד"ר תמי לוביץ', "גם בגרמניה הדורות הבאים מתמודדים עם הטראומה הזאת." זו כנראה אחת הסיבות לכך שבחרה לעסוק בטיפול בכלל ובטיפול בטראומה בפרט. "עבודה דרך הגוף," היא אומרת, "מחברת את האדם ישירות למהות הכאב." 

אהבתם את הכתבה? הצטרפו אלינו!

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר בהקדם:

גלי ארבל

גלי ארבל

הקודם

לגופו של עניין

הבא

הכל עניין של גישה

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן